שופריה דיעקב חלק א עו

חלוקה מהיתו' שכולם עיסה א' הוא דאינה נאמנת לומר שלי הם מממון מיוחד שהיה לה בתורת מתנה או מציאה. אבל אם אינה נו"ן. או אפי' נו"ן והיא חלוקה בעיסתה מהיתו' שפסקו לה ב"ד מזונות ואוכלת לבדה נאמנת לו' שלה הם בירושה או מציאה או מתנה במגו דאי בעייא אמרה מעיסתה קימצה ונשאה ונתנה באותו קומץ מועט ונזדמן לה ריוח גדול וממנו סיגלה מה שסיגלה. והנה מדברי הרמב"ם וכל הפוס' נר' דהאי נו"ן היינו בידוע שהיא נו"ן. אבל מור"ם ז"ל כתב וסתם אשה נו"ן בתוך הבית. ולכאורה משמע דאאשה דכתב מר"ן קאי שהיא כוללת בין א"א בין אלמנה וכמ"ש. אך אין נראה כן מדברי הסמ"ע ז"ל שכתב על דברי מור"ם וטעם דהאי נו"ן אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטייא. אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר לו בבית בידה. וכ"כ הטור בהדייא בא"ה ס"ס פ"ו ע"ש. גם הרב ח"מ בא"ה סי' פ"ה סק"ל כתב וז"ל ואפי' אינה נו"ן אלא שהבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה ג"כ כל מה שברשותה בחזקת הבעל הן. וכ"כ הטור סי' פ"ו ע"כ כתבו הפוסקים שסתם אשה מיקרי נו"ן דסתם נשים הבעל מאמין להם. ומפקיד מה שיש לו בידם. וכן פסק בש"ע סי' ס"ב ע"ך מכ"ז נראה מבואר דבא"א הוא דמיירי ומשום שהבעל מאמין לה ומפקיד את אשר לו בידה בלא ידיעת שום אדם מאי דלא שייך זה ביתו' קטנים שכל נכסיהם מתפנקסים ע"פ בדי"ץ ולאו בר פקדון נינהו. וגם אין ב"ד מניחים הנכסים בידה אלא ביד האפוט'. ואם הם גדולים כ"ש שסתמם שאינם מאמינים לה ומפקידין בידה. אלא מניחין את שלהם תחת ידיהם. ודוקא אם מינוה ב"ד על נכסי היתו' או שמעצמה רצתה להתעסק בנכסי היתו' וידוע שהיא נו"ן בהם הוא דאיכא למיחש שמא גנבה משלהם. אבל בסתם שאין ידוע שהיא נו"ן בשל היתו' מסתמא אין בידה ממה לגנוב ונאמנת בשבועה שמממון מיוחד שהיה לה סיגלה וכיון שאין במה לתלות שהרי אין ידוע שהיא נו"ן שנתלה שממה שהיא נו"ן גנבה ובא"א גופה הרי הש"ך חולק וס"ל דאין דעת הפוס' כלל כן שתהיה סתם אשה בחזקת נו"ן ותהיה נאמנת לומר שלה הם. אלא בעינן שיהיה ידוע שהיא נו"ן לבדה. וסתם אשה בודאי אינה נו"ן לבדה וסיים וכן באשה אלמנה לא אמרי' מן הסתם שהיא נו"ן בתוך הבית אלא בידוע עכ"ל. ונר' דר"ל דבאל' אפי' מור"ם יודה באופן שנר' אמת דבאלמנה בעי' שיהיה ידוע שהיא נו"ן ואז תלינן שמשל היתומים גנבה. אבל אין ידוע נאמנת בשבועה. ועוד נשאר לבאר דממ"ש רבינו שאם לא הביאו ראיה הרי הכל בחזקת היורשים. משמע דגוף הקרקעות עצמן ליורשין ולא סגי כשיחזירו הלוקחים הדמים. כי יאמרו שעכשיו שלא מצאו ראיה הרי הממון של היורשים. אבל גוף המקח שלקחו בו ה"ה לקונה ויחזיר המעות ליורשים או יתנכה לאח מחלקו. ולאל' מכתו'. דלא היא. אלא כל שלא מצאו ראיה הרי המקח עצמו ליורשים. ובאחין חולקין. ובאל' יכולין לסלקה בדמי כתובה ויטלו המקח לעצמם שהואיל שהלוקחים נו"ן בתוך הבית דין אפוט' ושליח יש להם. ובדין השליח מבואר בסי' קפ"ג בשם הרמב"ם ז"ל שאם קנה לעצמו במעות המשלח אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח למשלח. וכתב הש"ך דמיירי אפי' זקפן עליו בעדים ע"ש. וכן כתב מור"ם בשם י"א ואפי' אומר בפני עדים שחוזר מהשליחות בכל ענין הוא של המשלח אא"כ שינה בשליחותו שא"ל לקנות חטים וקנה שעורים דאז קנה בשינוי ע"ש. ובהסמ"ע. ואפי' לי"א קמא דאייתי מור"ם שם בעי מיהא שיאמר בפני עדים שחוזר משליחותו. ומשמע דלא סגי כשיכתוב המקח בשטר ועדים על שמו שכן דרך השליח לכתוב המקח על שמו ע"ד לחזור ולכתוב לזכות המשלח. ואכתי י"ל שלא נתכוון לקנות אלא לבעל המעות וגם המקנה לא היתה דעתו לקנות אלא לבע"ה. ואעפ"י שהוא אומר שהוא מקנה לשליח אינו אלא מפני שהוא סבור שהוא בע"ה. ואם אינו השליח בע"ה. בע"ה הוא הקונה ויותר נראה מדברי הסמ"ע שם בסקי"ב דאפי' זקפן במלוה והודיע למוכר שלעצמו הוא קונה. ומכוין מוכר לאקנויי ליה לא קנה אא"כ יחד מעות המשלח לעצמם והביא מעות אחרים וקנה אחר שחזר ואמר לעצמי אני קונה והודיע למוכר ע"ש. ולכן בדין אח או אלמנה הנושאים ונותנים בתוך הבית שיש להם דין אפוט' ושליח שקנו דבר. ואין להם ראיה שמממון שלהם קנו ומחזיקין להו שמממון היורשים קנו ואין עדים שזקפום במלוה ולא שגילו דעתם בפניהם בפי' שאין קונים לזכות היורשים כי אם לעצמם בדין הוא שהמקח לזכות היורשים. ואעפ"י שכתבו השטר על שמם אימור לא נתכוונו לזכות אלא ליורשים שהממון שלהם וגם המוכר לא נתכוון להקנות אלא לבעלי המעות:.. ומעתה נבא לנדון שלפנינו באלמנה הנ"ב שכתובה כדת שיש לה לאחר מיתה מזונות וכתובה. אבל אין לה חלק בגוף הנכסים כמנהג המגורשים והבעל נלב"ע במ"א. והיורשת אותו היא בת אחותו שהיתה קטנה בלתי נשואה בשעת פטירתו. וגם היתה במ"א שבו נלב"ע. והאל' היתה במקומה שהיתה דרה בו עם בעלה. ולפי שלא תבעתה היורשת כי היתה קטנה ובעיר אחרת החזיקה האל' בכל הנכסים קו"ט כי חשבה שהכל יעלה לה בכתו' שהיתה מסך אלף מתקאלי' ואף אם הנכסים יותר מהכתו' הרי היא עכשיו אוכלת מהם מהקרן או מהפירות בעד המזונות והפרנסה. וכשתתבע היורשת ותרצה היא להסתלק ולגבות כתובה תחשוב ותשום מה שנשאר בידה ותטלנו בכתו' והלואי יספיק מה שישאר. וביני ביני שתתבע היורשת יצאה גזירה מהמלך לפנות היהודים דירתם מבין הגוים ולקבוע להם מקום בפני עצמו. שימכור להם המלך והשרים כ"א מה שירצה לקנות. וכל מה שהיה לו זכות במקום הישן ימכרנו למלך ויפרע המלך דמיו. ומכלל בעלי מקום הישן היה בעלה של האשה שהיה לו בה"ך בשות' עם אחרים. וכשמת החזיקה בו האל' מכללל נכסיו גוף ושררה. וכשפינו דירתם היהודים ומכרו למלך מכרה גם האל' ולקחה דמים. וכשקנו עוד מקומות במקום החדש קנתה גם האל' היא ושותפיה שבבה"ך הישן מקום במקום החדש ובנתה היא ושותפיה בה"ך חדשה תמורת הישנה שהיתה להם. והחזירו לה הקהל שהיו בה עם הס"ת והכסאות והבימות וחזרו להחזיק בבה"ך החדשה כמו שהיו מחזיקים בישנה האשה והשות' אח"ז תבעה היורשת לאלמנה לתת לה חשבון הנכסים שהניח מורישה קרקע ופי' ומטלטלין ולנכות מהם שיעור המזונות שעברו והשאר תתן בידה והיא תזון אותה כל זמן שלא תבעה כתו'. וכשתתבע תפרע לה כתו' בדמים או בקרקעות בשומא כמו שהוא הדין בכתובה כדת. והאלמנה אמרה שהיא רוצה ליטול הכל עכשיו בכתובה שהלואי יספיק. ולפני התגלע נתפשרו היורשת ואל' שפרעה האל' ליורשת סך מה וזיכתה לה היורשת כל הנכסים יהיו מה שיהיו אפי' יעלו ליותר ויותר מכתו' ומזונותיה ונפטרו בשלום: