שופריה דיעקב חלק א עה

וכמ"ש בש"ע. מ"מ בנד"ד בבה"כ מאחר שהעיקר הוא השררה והשררה היא של הבעל ודאי הוא שהקרקע בחזקת היורשים ומה שהוציאה יתנכה לה מהפירות. ומה שטענה על החנויות דבר פשוט וברור מאחר שלא נשתנו ממקומם הדרא ארעא והדרא פירי מיום שמת הבעל עד היום הזה. ואף שהחזיקה זה כמה שנים אינה יכולה לטעון שמכרה לה היורשת. מפני שהיורשת נשאת קטנה ועדיין היא נשואה וקי"ל דאין מחזיקין בנכסי א"א וכמ"ש בחומ"ש סי' קמ"ט סי"א ובא"ה סי' פ"ז. ולראית האמת ח"פ מה שנלע"ד. וצויי"מ וימ"ן בע"א לחשון ש' שפרה לפ"ק. פה מראקיס יע"א. וקיים. ע"ה אברהם אסולין. דוד צבאח. מימון פינטו. אליעזר ן' לחזאן: תשובה לשון הרמב"ם פ"ט דנחלות א' מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו או הלוה לאחרים. והיה שטר החוב בשמו לבדו. ואמר מעות אלו שהלויתי או שקניתי בהם עבדים אלו שלי לבדי הם שנפלו לי מבית אבי אמי או מציאה מצאתי או מתנה נתנה לי עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת או מצא מציאה או זכה במתנה. וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות שהם שטרי ממכר עבדים ושט"ח יוצאות על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבותי עליה להביא ראיה שנפלו לה בירושה. וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתום. והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה מירושה נפלו לי או מציאה מצאתי. או מתנה ניתנה לי עליה להביא ראיה. ואם יש לה נדונייא ואמרה מנדונייתי לקחתי נאמנת. אבל אם אין לה נדו' ולא הביאה ראיה הרי הכל בחזקת יורשין בד"א באחין ואלמנה שאין חלוקין בעיסתן. אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קימץ. ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע וכו' ע"כ. וכתב ה"ה כשהזכיר רבינו ממכר עבדים הוא הדין לממכר קרקעות. ולשון הגמ' והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ע"כ. ר"ל ולשון שטרות כולל שטרי הלואות ומכר קרקעות. והנה לא הזכיר רבינו טענת מציאה או מתנה בא"א. כי אם באחין ואלמנה. משום דא"א מציאתה ומתנתה לבעלה כל שלא פירש ע"מ שאין לבעליך רשות בהן כי אם ללבוש ולהתקשט כמ"ש בא"ה סי' פ"ה ע"ש. וכן לא הזכיר החילוק שבין חלוקין בעיסתן לאינן חלוקין כי אם באחין ואלמנה. משום דבא"א לא שכיח שתהיה חלוקה בעיסתה מבעלה. ואפי' אם תהיה חלוקה כגון משרה את אשתו ע"י שליש וקימצה. הרי הקומץ של בעל. וכמ"ש רבינו פי"ב מאישות דין י"ג האשה שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל ע"ש. ולזה לא הזכיר רבינו החילוק ההוא כי אם באלמנה ואחין שאומרו שמא מעיסתו וכו' על האחין להביא ראיה שהם מהאמצע הוא לשון הגמ' באחין ורצה רבי' לומר וכן באלמנה עם היתו' אם הם חלוקים שמא מעיסתה קימצה. ועל היתו' להביא ראיה שהם מן האמצע אלא שיש לתמוה שמדברי רבינו מבואר דמותר מזונות אלמנה לעצמה. ובפי"ח מה"א דין ה' כתב רבינו להדייא דבאלמנה ג"כ שפסקו לה מזונות והיא בבית אביה מותר מזונותיה ליורשים ע"ש. וכתב ה"ה דק"ו הוא מא"א דאיתא בגמ' להדייא דמותר מזונותיה לבעל ע"ש. ודוחק לו' דמותר דא"א ל"ד למותר האלמנה. דמותר דא"א היינו אפי' שצמצמה ע"ע וקימצה. ומותר דאל' היינו דוקא שלא ע"י קימוץ וצמצום. אלא שהיתה אוכלת קימעא ומתברך במעיה. אבל מותר שע"י קימוץ ה"ה שלה. ועוד דל' הטור בין בא"א בין באל' בסי' ע' ובסי' פ"ה צמצמה והותירה ממזונותיה וכו' ע"ש. אמת שהראב"ד שם הביא משם הירושלמי שמותר מזונות האלמנה לעצמה. אבל רבינו חולק וכמ"ש. וא"כ פסקי רבינו נר' כסותרין. ובדוחק י"ל לדעת רבינו דמותר מזונות דקאמר התם בין באלמנה בין בא"א היינו המותר עצמו בעודו בעין שבזה שוין האלמנה וא"א. אבל אם נשאה ונתנה בו והרויחה וקנתה ממנו קרקע ועבדים. בזה לא דבר רבינו שם כלל והדין בו גם לדעתו ז"ל שיש בו חילוק בין אלמנה לא"א. דבאל' ה"ה לעצמה. ובא"א גם הוא לבעל. וכן בדין שאחר שהמותר עצמו האמור באלמנה שנוי במחלוקת. דלדעת הירוש' הרי הוא שלה. הבו דלא לוסיף עלה. ואיכא למימר דאפי' לש"ס דילן דוקא המותר עצמו. אבל אם נשאה ונתנה בו והרויחה קנתה בשינוי ונעשה שלה. משא"כ בא"א שגם הריוח של בעל. ולהכי תלינן הכא באלמנה שמא מעיסתה קימצה ונשאה ונתנה והרויחה ונעשה שלה ומזה קנתה מה שקנתה דהכי מפרשי הפוס' טענת מעיסתו קימץ. כלו' שא"י שמאותו המעט שקימץ אסף הרבה. דהיינו שנשא ונתן ונזדמן לו ריוח עד שאסף הון רב. וכמ"ש בב"י ע"ש. וגם שינה רבינו טעמא ולא כתב בחלוקין הנז' וטוענין מעיסתן וכו'. וכמ"ש בשאר טענות כשאינן חלוקין ה"ה לגלות על מ"ש הב"י בשם התוס' והביאו בש"ע סי' ס"ב דאע"ג דלא טעין הכי. אלא טוען מבית אבי אמה. מ"מ נאמן במגו דאי בעי אמר מעיסתי קימצתי. והנה דין האלמנה שהזכיר רבינו הוא ברייתא ערוכה בפי' בפ' חזקת דנ"ב דתנא לדין האשה עם דין האחין. ומוכח בגמ' דבאל' מיירי. ומר"ן ז"ל לא העתיק דין האל' בפי' מפני שהוא נלמד מדין האחין. ובגמ' משמע שהיא משנה שאינה צריכה. ומור"ם בסי' ס"ב הזכירו בקצרה וכתב ואפי' אלמנה וכו' ע"ש. והסמ"ע כתב שם דמ"ש הטור ומר"ן אשה וכו' מיירי בין בא"א הטוענת כן עם הבעל בחייה. בין באל' הטוענת כן עם היתומים. והרמב"ם כתבם בב' בבות אשה וכו'. וכן אל' וכו' יע"ש. וזהו כונת מור"ם שכתב ואפי' אלמנה. וכתב בלשון ואפי'. דהכי מוכח בגמ' דהא דתניא וכן אשה וכו'. כלו' ואפי' אלמנה וכו' דסד"א אלמנה אינה צריכה ראיה. כיון דשבח הוא לה שהאמינוה ב"ד להיותה אפוט' על היתו' ודאי לא גנבה משלהם. קמ"ל דאפי' הכי צריכה להביא ראיה דאדרבא משום דטרחא קמי יתמי מורייא היתירא. וכדאמרי' בהשולח ע"ש בתוס'. וכ"כ הש"ך וז"ל לשון הרמב"ם וכן אל' וכו'. וכתב מהרלב"ח וכו' אעפ"י שכבר פסק הדין בא"א כתבו באל' מפני החילוקין האחרים שחלוקין בעיסתן וכו'. ואם מת וכו'. ולא נר' לי שמתחלה כתב הדין בא"א המוזכר בתוספתא פ"ט דב"ב וכו'. ואח"ך כתב דין האל' וכדאמרינן בש"ס הנ"ב מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קטרחא קמי יתמי לא גזלא מיתמי קמ"ל. ופירושו אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית אחרי מות בעלה ולא אמרי' כיון שהאמינוה על היתו' וחשיבות היא לה דקא טרחא קמי יתמי לא גזלא קמ"ל: העולה מזה שדין האל' עם היתו' כדין האחים זה עם זה דאם היא נו"ן בתוך הבית ואינה