שופריה דיעקב חלק א עד

והמנהג פשוט בכל בת יורשת נחלה לסלקה על ידה אם היא גדולה או ע"י ב"ד אם קטנה היא. ואין זה נוגע לדברי התקנה הנ"ל דמיירי בידוע שנסתלקה אלא שהיא טוענת אולי טעיתי ומחסרון דעתי מחלתי ועדיין מחלקי בידכם שלזה בודאי עליהם לברר שלא טעתה ע"י שיעידו עדים שהיה הדבר בפני ב"ד או בהסכמת הארוס וימצא כתוב כן בשטר הסילוק הא לא"ה אמרינן מסתמא טעתה וחלוקה בטעות היא והדרא. וכ"ש שאין זה נוגע לעניינינו היכא שידוע שלא נטלה מחלקה למחצה לשליש ולרביע וטוענת בבירור שמחמת שטעתה ולא ידעה מחלה. והאב או האחין טוענין שלא טעתה אלא שידעה ומחלה דפשיטא שעליהם לברר שלא טעתה דמסתמא בודאי מחמת טעות וחסרון ידיעה מחלה: באופן שהדין דין אמת בנד"ז שטוענת הבת שבטעות נסתלקה ומחלה. לפי שלא היה אדם יודע מהעושר הרב שנגלה לאביה. וכ"ש היא שהיא בת שוממה צפונה בירכתי בית אביה שאי איפשר לה לידע כלום. ואף אם אמרה יודעת אני הדבר ידוע שאינו אלא לימוד מאביה. וא' הרואה וא' השומע יעידון יגידון שלא ידעה כלום באמת. והיורש והמדבר בעדו העלימו שטר הסילוק וטוענין בע"פ שמא ידעת באמת ומחלת. דפשיטא שהדין עם הבת ומסתמא אמרי' שבטעות מחלה. וכ"ש שמעשה היורש מוכיחים כדבריה מאשר העלים שטר הסילוק שניכרין הדברים שמפני שידע שאין כתוב בשטר הסילוק תיקון המועיל לבטל טענתה לכך העלימו או איפשר שהיה הדבר כדברי הבעל שלפי שידע האב שעדיין חסר הרבה לחלקה נדר לה עוד סך גדול שלא מדעתה והזכירו בשטר הסילוק ע"ד לפרוע לה לזמן שירצה. וכמעט שלא הגיע הזמן לפרוע קרבו ימיו. ובראות כן היורש שכך כתוב בשטר הסילוק העלימו אותו. ואיך שיהיה הדין נותן שעל היורש להוציא שטר הסילוק ולראות אם כתוב בו שהודיעו אותה הסופרים כמה הוא חלקה באמת א' לא' למצא חשבון ושהיא נוטלת כו"ך ומוחלת כו"ך סך קצוב אזי אין לה לחזור כלל. ואם אין כתוב בו כן או שלא הוציאו שטר סילוק כלל זכתה הבת. דמסתמא אמרינן שלא ידעה כמה הוא חלקה. וסילוק ומחילה בטעות היא. והרי הם בטלים כאלו לא היו. וצריכין עכשיו לחזור לחשבון. וכל הנכסים הידועים שהיו במצ"פ האשה קו"ט יכנסו לחלוקה. וכן כל הנכסים שאינם ידועים שסיגלם אחר פטירת האשה והם עתה ברשות האב. והבת טוענת שהיו במצ"פ אמה. והיורש טוען שמא אח"ך סיגלן הרי הם בחזקת שהי"ל במצ"פ אמה דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וכמ"ש בסו"ס ר"ן בנותן מתנה לחבירו ע"ש ובסמ"ע ואם בנותן שהנכסים בחזקת מרייהו קיימי אמרי' הכי. כ"ש בזה שירושה הקנו לה מה"ש. ומיום שנלב"ע אמה נכסים בחזקתה עומדים דפשיטא שיש לנו לומר כאן נמצא וכאן היו. וכולן יכנסו לחלוקה זהו מה שנר' בזה מעיקר הדין לפי התקנה. אלא שנר' עוד זכות ליורש. כיון שמה"ד הבעל יורש את אשתו אפי' הניחה נכסים משלה וכ"ש שאין אחרים יורשים את נכסיו בחייו וירושת הבן והבת באמם אינה אלא מן התקנה. והתקנה עצמה יש עליה עוררין במה שנוטלות הבנים או הבנות יותר מכתובת אמם. וכתבו ז"ל שאיפשר שדעת חכמי התקנה במה שאמרו לחלוק אינו אלא במקום שהכתובה יתירה על המחצית. אבל במקום שהמחצית יתר על הכתובה אין לבנים ולבנות אלא הכתובה. אלא שפשט המנהג לחלוק בכל גוונא והוא מנהג תמוה. וכבר בטלנוהו במחז"ק עפ"י הרב הג' מ"ד זלה"ה. ולכן אפי' במקום שעדיין המנהג קיים בנד"ז שכבר נסתלקה הבת. אלא שאנו מסופקים שמא בטעות נסתלקה ראוי להעמיד כל הנכסים היתרים על הכתו' בחזקת האב ולומר שעליה להביא ראיה שלא הודיעוה ושמחמת טעות נסתלקה שכ"כ הרב"י ז"ל בא"ה סי' קי"ח בשם הרשב"ץ על תקנה כזו דכל טצדיקי דאית לן למיעבד להעמיד הנחלה במקומה עבדינן ע"ש. מכל זה נר' בעיני שאין לדין זה אלא פשרה כדין הממון המוטל בספק. וידקדקו עכשיו חשבון הנכסים הראוים ליטול בהם הבת חלקה בירושת אמה. ועל חכמי עירם יצ"ו להשתדל בזה ולקיים אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והי"ז שלום. זהו הנלע"ד בזה. וה' אלהים אמת. ינחנו בדרך אמת. הכ"ד חותמי ברכות פה מקנאסא יע"א בחדש טבת מש' ולאומים בארץ תנחם סלה לפרט קטן. והכל שריר ובריר וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבד"ץ הרשט"ו והרמב"ן הי"ו: סימן ל"ד. שאלה מעיר מראקי'ס יע"א. אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה"ך וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההיא אמר המלך שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטול שומתו מהמלך. וכן היה. ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת החלק שבבה"כ ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בה"כ כמו שהיתה מקול"ז עם השותפים. וכעת באה יורשת של הבעל וטענה כל מה שבנתה האשה בבה"כ הוא ממה שקבלה מהמלך יר"ה. ואף שהוסיפה בבנין כל מה שהוסיפה הוא ממה שהניח לה בעלה מתפיסת הבית. ואף שכתב השטר על שמה הוא משום דסברה שהכל שלה. אבל לפי האמת שהכל ליורשים יחזור הכל ליורשים. וטענה האלמנה שידוע בעדים שיש לה ממון וממנו בנתה חלקה בבה"כ. והשיבה היורשת שאף לפי דבריה ודאי הוא דבה"כ אינה של היורשת שהרי אלו לא היתה לה מתחילה בה"כ לא היתה יכולה לבנות בה"כ ולא בנתה אותה אלא מכח השררה והקהל וספרי תורות. וא"כ עיקר הקרקע הוא של הבעל ואין לה עליו כ"א חוב הבנין והרי יש בידה פירות בה"כ והיא אין לה כתובה. וכמו שכתוב בידי בפס"ד. וא"כ גם המזונות אין לה ותחזיר הפירות של בה"כ ואתן לה מה שהוציאה או יתנכה לה. גם טוענת היורשת שהניח הבעל ב' חנויות ולא נשתנו ממקומם ועדיין קיימים. ועוד כמה משכונות של חנויות מהזולת. וכמ"ש בשטר הפשרה. יורנו מהו הדין: תשובה כתב מר"ן באה"ע סי' פ"ה ובחומ"ש סי' ס"ב אשה הנושאת וכו' עליה להביא ראיה וכו' וכתב מור"ם דסתם אשה נושאת ונותנת בתוך הבית. ופי' הסמ"ע ותב"ש ותח"מ דאינו ר"ל שנתעסק בפרקמטייא. אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר לו בבית בידה. וכן כתב הטור וכו' ע"ש. וא"כ בנד"ד ג"כ כל מה שבנתה האשה בבה"כ הוא בחזקת היורש ותחזור הקרקע שהוא בה"כ עם פירות מיום שמת הבעל. ואף שתביא ראיה שיש לה ממון מיוחד