שופריה דיעקב חלק א עג

הארוס מסכימין על ידה להסתלק ולפוטרן ולזכות להם שאר נכסים קרקע או טלטל עד שיודעין שזהו חלקה או פחות מעט ולא היה טעות בדבר ודטבא לה עבדינן לה להניח קרקע לאב או לאחין עם שאר מטלטלין שאינם ראוים לה ולתת לה נדונייא הראויה לה כדי להנשא. וכיון שאין טעות הדרינן לדינא דכל שהגיעה לכלל שנים מעשיה קיימין. ומהרש"ם חידש דדיינו לקיים דברי התקנה בנערה שעדיין ברשות אביה. ומסתמא טועה ומתביישת והרי היא כקטנה בין לגבי אב. בין לגבי אחין. אבל בוגרת שיצאה מרשות אביה אין סתמה טועה ומתביישת בין לגבי אב בין לגבי אחין ואוקמה אדינא דכיון שבאמת היא גדולה מחילתה מחילה כל שלא נתברר שטעתה ושלא נטלה כל חלקה. וכתב שכן היה המנהג בימיו. ומר דודי ז"ל כתב שבימיו אין המנהג כן. אלא דאפי' בוגרת וגדולה שבגדולות סתמה טועה ומתביישת שעדיין דעתה קלה ושמחת הנישואין ואימת אביה ואחיה שמתגוררת אצלם משיאתה למחול וכל שלא היתה הסכמת ב"ד או הארוס מעשיה בטלים אף על פי שלא נודע אם טעתה או לא דמסתמא כל מעשיה בטעות. ובאמת שכן המנהג בדורות אלו ונראה שהוא מנהג ותיקין. ואפילו מהרש"ס יודה כן ביען שבזמן הזה אין מדקדקין לבדוק בשערות. ומה"ד אפי' אם הגיעה לכלל שנים אם לא הביאה שתי שערות הרי היא כקטנה. ואפי' אם הביאה שתי שערות הרי היא פחותה מבת עשרים. ולזה הם מצריכין הסכמת הארוס אפי' אם היא גדולה בשנים שע"י כן אינה יכולה לחזור אפילו בקרקע אע"ג דליכא חזקה שאין העדים חותמים אלא א"ך נעשה בגדול דהאידנא אין מדקדקין אפי' בשנים וכ"ש בשערות שמפני זה כתבו הפוס' דהאי חזקה ליתא האידנא. וגם שהרי היא פחותה מבת ך' שע"י הסכמת הארוס עשאוה כגדולה והשלימה עשרים דמסתמא בישוב הדעת היא עושה. ואף אם מה"ד לא יספיק זה בירושת הבת שהיא מן התקנה הקילו: ועוד היה טעמם בדורות אלו. לפי שעינינו הרואות בכל יתומה אפילו גדולה שבגדולות כל הודאותיה ומחילתה. בין אם אומרת התקבלתי או יודעת אני שיותר מזה הוא חלקי ואני מוחלת אינו אלא לימוד מהאב או האחים. ואנן סהדי שאינה מבחנת ולא יודעת כלום. ולכן מן הסתם טענינן לה שטעתה. ולפיכך מצריכין הסכמת הארוס לשלא תוכל לחזור מספק: ממוצא דבר למדנו שדעת חכמי התקנה להחמיר בבת עם האב והאחין כשהיא מסתלקת מירושתה. שמן התקנה אפי' מן הסתם אנו תולין שמחמת טעות וקלות דעתה נסתלקה עד שיתברר שהיה הדבר בפני ב"ד או בהסכמת הארוס שאז מסתמא לא היה טעות. ומינה נשמע בק"ו להיכא שנתברר ודאי שלא נטלה כל חלקה שאין מועיל בזה מציאות ב"ד ולא הסכמת הארוס והיא טוענת לא ידעתי שכך היה העיזבון והיורשים טוענין ידעת ומחלת דפשיטא דמסתמא אמרינן שטעתה ולא שידעה ומחלה. ועל האב או האחין לברר דשלא מחמת טעות מחלה. שאפי' יש צד לומר דבת לגבי אב או אחין עשויה היא למחול אפי' אחר ידיעה. וליכא חזקה דאין אדם מוותר ממונו חנם כדאמרי' בעלמא. מ"מ הא איכא חזקה אחריתי דבת לגבי אב ואחין מסתמא טועה ואינה יודעת כלום וטועה ומסתלקת וגם האב והאחין מסתמא מטעין אותה לפי שאין ירושתה מה"ד. וכיון שחז"ל שזיכו לה ירושה זו ירדו לסוף דעת' ועשו חיזוק לדבריהם ואמרו דאפילו אם אין ידוע שנטלה כל חלקה או לא מסתמא לא נטלה. ובטעות נסתלקה כ"ש וק"ו בזמן שיהיה ברור לפנינו שלא נטלה כל חלקה דפשיטא דאית לן למימר דבטעות נסתלקה עד שיבררו האב או האחין עפ"י עדים שהודיעו לה כל הנכסים באמת ובתמים כמו שנגלה עכשיו א' לא' כו"ך קרקע כו"ך טלטל כו"ך מעות ונטלה לה בהם כו"ך. וכו"ך נוטלת וכו"ך מוחלת וידעה ומחלה ברצון שלם ובישוב הדעת לא מתוך אונס ולא מתוך קלות ראש שאז אינה יכולה לחזור. אבל באומרת בסתם ידעתי שחלקי כו"ך ומחלתי אינו כלום. דאנן סהדי שאינה יודעת כלום. ומה שמלמדין אותה לומר אומרת. ואין כל זה ענין למחלוקת ב"ד הגדול שלפנינו ז"ל בבת הטוענת שלא נסתלקה ורוצה לחזור וליטול חלקה בקרקע. והאב או האחין אומרים שנסתלקה כראוי בעת הנישואין והרי החזיקו ויש כאן חזקה שיש עמה טענה ונחלקו בזה ב"ד שלפנינו במחז"ק ז"ל שיש שרצו לומר שהדין עם הבת ועל האב או האחין לברר בעדים שקנו מידה נסתלקה וזיכתה להם חלקה בקרקע. והיה טעמם שהקרקע בחזקתה עומד מיום שמת אביה או אמה. ואעפ"י שהחזיקו האב או האחין בחלקה כמה שנים אין חזקתם חזקה להאמינם בטענתם שנסתלקה וזיכתה להם שהרי שותפין הם ואין להם חזקה זע"ז. וגם שמשנשאת הבת הרי היא א"א ואין מחזיקין בנכסי א"א. ורבים וגדולים חלקו עליהם. ופסקו שזכאין האב או האחין בחלק הבת בקרקע. והיה טעמם שכיון שהחזיקו האב או האחין וטוענין שנסתלקה וזיכתה להם אעפ"י שאין חזקתם חזקה מה"ד. מ"מ כיון שירושת הבת אינה אלא מן התקנה ראוי להקל בה ולסמוך על המנהג הפשוט שרגילין הכל לעשות סילוק לבת בעת הנישואין ולקנות מידה ולזכות להם חלקה בקרקע. ומסתמא גם בזה כן היה. ומפני כן החזיקו. ופשטה הוראה כדברי הגדולים ז"ל ונכתב בספר הלכה פסוקה וקבעוה לדורות לכל המקומות הנוהגים כמנהג המגורשים נ"ן. ולכאורה זהו נגד כל מ"ש ונגד דברי התקנה שהעתקנו שחכמי התקנה אומרים שאפי' יהיה שטר סילוק לפנינו וכתוב בו התקבלתי כל חלקי בטל הוא עד שיוודע שהיה הדבר בפני ב"ד או בהסכמת הארוס וכ"ש אם לא היה שטר סילוק כלל והיא אומרת לא נסתלקתי דפשיטא שעל היורשים לברר שנסתלקה. הא ליתא שפסק הגאו' הנ"ל ז"ל לא כשיש חשש שטעתה ושאפשר שחלוקה בטעות היתה דברו. ולא דברו אלא בבת שידוע וברור שנטלה כדי כל חלקה ויותר בנדו' עפ"י פנקס העיזבון ופנקס הנדו'. וגם הבת מודה לזה שנישום הכל עפ"י בקיאין ונתנו לה כדי כל חלקה ויותר מטלטלין לנדו'. אלא שאומרת שמא סייעו'. ושגגו האב או האחין ולא סילקוה דהיינו לקנות מידה בקנין שבעד הנדו' שנטלה היא מסתלקת מקרקע ומזכה להם חלקה. וכיון שכן תלקה בקרקע פלט. וזוזי דנדו' אינם אלא חוב בעלמא עליה. ועכשיו הכל יכנס לחשבון קרקע ופירותיו עם הנדו' שעשו לה. ובודאי שתצא הנדו' בחלקה בפירות ויחזור לה חלקה בקרקע משוחרר. או איפשר שיצטרכו להוסיף לה משלהם בעד הפי' שאכלו שכך היה מעשה בימינו שעליו נפסק הדין הנז' בב"ד הגדול שלפנינו שלזה פסקו ז"ל שכיון שידוע שנטלה כל חלקה וגם היא מודה לזה ואף אם לא נסתלקה ראויה היתה להסתלק. לכן ראוי לסמוך בזה על המנהג הפשוט שרגילין לסלק הבנות ולומר שגם זו ודאי נסתלקה כמנהג דלמה לא יסלקוה אחר שנתנו לה כדי כל חלקה ויותר.