שופריה דיעקב חלק א עב

בו. אבל על טענת מחילה לא טעני' דאלת"ה מלוה ע"פ דגבייא מיתמי כשהיא תו"ז הפרעון היכי משכחת לה אי טעני' ליה טענה דמחילה. אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל. ומכאן נלמד להיכא שטען התובע שלא ידע כשמחל ומחילתו לא היתה אלא מפני שלא ידע. וכמאן דליתה דמייא. והיורש טוען שמא ידעת ומחלת דאפי' את"ל דאי הוה אבוה קיים וטען בריא שידע התובע ומחל הוה מהימן. עכשיו שמת לא טענינן ליורשיו דמחי' טענה גרועה היא ומסתמא לא מחל אלא מפני שלא ידע. ואי ידע לא הוה מחיל. וכ"ש דמסתברא דבכי הא שאינם חלוקים בעיקר המחי' אלא שזה אומר מחלתי אבל מפני שלא ידעתי. דמסתברא מילתיה על האומר שידע להביא ראיה. וממילא גם היורש עליו להביא ראיה. וכמש"ל: ואחר שהקדמנו זה ניחזי אנן אם דין זה הנוהג במוחל דעלמא נוהג גם בבת היורשת נחלה מן התקנה מאמה או מאביה והשיאה האב או האחין ונתנו לה סך קצוב ומחלה בנשאר מחלקה. ואח"ך טענה שלא ידעה כמה הוא העזבון וכמה עולה לחלקה בו. וסבורה היתה שחלקה הוא מה שנטלה או יותר מעט. ועכשיו נתברר שחלקה הוא כפלים או יותר ואלו ידעה כן לא מחלה. והאב או האחין או יורשיהם אומרים שידעה האמת אל נכון ומחלה. מי אמרי' דדמי למחילה דעלמא דעל הטוען שידע להביא ראיה וכמ"ש בין הוא בין יורשו. או דילמא דבת בירושת אביה ואמה עבידא דמחלה לאב או לאחין כשהם עושים לה נדונייא כמו בחיי אמה. ודמייא לההיא דסי' רכ"ב וממילא ליורשים נמי טעני' שידעה ומחלה: ובירור ספק זה יתברר מן התקנה שתקנו נ"ן בענין זה הם אמרו וז"ל שהיתומה שעשתה מחילה הן לאביה הן לאמה הן לשאר יורשים בנכסים הראוים לה. הן מצד ירושת אביה הן מצד ירושת אמה שלא בהסכמת ב"ד של שלש המחילה ההיא בטי' ומבוטלת אפי' אומרת התקבלתי כל הסך הראוי לי בירושתי עד שיהיו שם מצוים דייני הקהלות ויחקרו בדבר היטב ויכתוב הסופר והעד בשטר המחי' שהיו מצויים שם פו"פ. זולת אם תהיה המחילה בהסכמת הארוס שאז היא קיימת. שודאי לא הסכים הארוס במחילה עד שהיתה המחילה הגמו' בלי טעות עכ"ל. ומהרש"ס ז"ל סיים ע"ז ומש"ל יתומה. יובן קודם שתבגור שאם היא גדולה מחילתה מחילה וכן המנהג ע"ך. והרב מר דודי זלה"ה כתב על דברי מהרש"ם ואין המנהג כן. אלא אפי' בבוגרת צריך הסכמת ב"ד או הארוס. דלפי קלות דעתה ושמחת החתונה טועה ומסתלקת. ועוד דלפ"ד הרב לא דיברו חכמי התקנה אלא בששה חדשים דבין נערות לבגרות. דקטנה פשיטא. וזה רחוק מאד. עכ"ל: והנה דברי התקנה ע"כ דלא מיירי ביתומה המסתלקת בסך ידוע לפי מה שנראה מהעזבון באותו זמן. ושוב עלה שהעזבון הוא יותר ויותר וטוענת בטעות נסתלקתי. לפי שלא ידעתי שכו"ך הוא העזבון. ושאר היורשים טוענים ידעת. דבכי הא מועיל שיהיה בהסכמת הארוס. או שיהיו שם ב"ד. והרי אנו רואין שכולן טעו שחלקה הוא יותר ויותר. דאין לומר שבאו לומר שכשהיו מצויים שם בדי"ץ מסתמא חקרו וידעו האמת והודיעוה העזבון כמו שעלה עכשיו. ועכ"ז מחלה. דא"כ תינח מציאות ב"ד. הסכמת הארוס מאי איכא למימר. מי עדיף ארוס בנכסי ארוסתו מאח עם האחין בנכסי אביו שכתבו הפוס' הנ"ל שיכול לטעון לא ידעתי כמה הוא העזבון ואחי הטעוני. ועוד דא"כ וכי חכמי התקנה לגרוע כחה באו דבשאר כל אדם אין חילוק אם יהיו שם ב"ד או לא. ובזו באו לתקן שאם יהיו שם ב"ד אינה יכולה לטעון בטעות מחלתי. ויותר קשה מאד לפי"ז על דברי מהרש"ס ז"ל שכתב שלא דברו חכמי התקנה אלא בנערה. אבל בוגרת מחילתה מחי'. ואם בטוענת מחילה בטעות היתה שלא ידעתי שכך היה העזבון. מה לי נערה מה לי בוגרת. וכי בוגרת אינה עשויה לטעות. והפוס' הנ"ל שכתבו שכל אדם יכול לטעון בטעות מחלתי האם לא דיברו בבן ק' ובבת תשעים. ועוד דא"כ וכי לגרוע כחה באו דבעלמא אפילו גדולה וגדול ובוגרת יכולים לטעון טענת מחילה בטעות. וכאן משבגרה אינה יכולה לטעון כן. אפילו לא היתה לא הסכמת ב"ד ולא הסכמת הארוס. הא ודאי דלאו בשנגלה אח"ך שהעזבון מרובה והיא טוענת לא ידעתי שמחלתי. והיורשים אומרים ידעת. מיירי. דבכי הא ודאי דינה כשאר כל אדם. או עדיפא משאר כל אדם. אלא שהם ז"ל באו ליפות כחה יותר דאפי' בשלא נגלה אח"ך כלום ולא ידענו אם קבלה כל חלקה או פחות או יותר. שהאב או האחין לא ביררו לפני עדים סך העזבון. אך עשו לה נדו' מסך ידוע וקנו מידה. שבעד כן היא מסתלקת. ואם נשאר כלום מחלקה היא מוחלת לאב או לאחין ומזכה אותו להם קו"ט או שהיא מודה שמה שנטלה הוא חלקה והנשאר בעזבון הוא של האחין. ואח"ך טוענת כל מה שהודיתי וכל מה שמחלתי הוא מחסרון דעתי ושמא הטעתם אותי ואמרתם שחלקי כו"ך והאמנתי לכם. והודיתי לחסרון ידיעתי. ועכשיו נבטל החלוקה והמחי' וההודאה ונבא לחשבון כאלו עכשיו אנו באים לחלוק ואם היה קרקע ונטלתם אותו לחלקכם כנגד מה שנטלתי בנדונייא יחזור לאמצע הוא ופירותיו שמאז ועד עתה שהחלוקה היתה בטעות מן הסתם. ואם היה הכל מטלטלין נחשב עכשיו מה שנטלתי בנדו' עם מה שנטלתם אתם אולי יש בידכם מותר ותחזירו לי. באופן שטוענת שכל מעשיה בטלים כדין חש"ו. על כגון זה הוא שבאו חכמי התקנה לעשות לה יפוי כח. שאעפ"י שמה"ד כל שהגיעו לכלל שנים הבן מבן י"ג ויום א'. והבת מבת י"ב ויום א' והביאו ב' שערות ממכרם מכר ומתנתם מתנה בין בקרקע בין במטלטלין זולת בקרקע מורישיהם שממכרם בטל עד שישלימו עשרים ומתנתם קיימת. ואפי' פחות מזה מבן עשר ולמעלה שסתמו יודע בטיב משו"מ מעשיו קיימין במטלטלין אם המשיך אלא שאין קניינו כלום כמבואר כ"ז בסי' רל"ה ע"ש ובסמ"ע המה ראו שהבת אצל אביה ואחיה בירושה הבאה לה מן התקנה. עשויין הם האב או האחין להטעותה ולסלקה בפחות פחות מחלקה ומורו היתירא לפי שאין ירושתה מה"ד. וגם היא להיותה בת צפונה בירכתי הבית דעתה קלה מאד ועשוייה להתבייש ולטעות ולשמוע לדברי האב והאחין להיותה מתגוררת אצלם וסמוכה על שולחנם. ובפרט בהשתדלותם להשיאה דטב לה למיתב טן דו וכו'. ולכן תיקנו דאפי' כשתגיע לכלל שנים שמן הדין הרי היא גדולה ומעשיה קיימים. הם עשאוה כקטנה ואין מעשיה כלום זולת אם יהיה בפני ב"ד או בהסכמת הארוס שאז יהיה דינה כגדולה. ולכן אם לא נודע שהיה הסילוק בפני ב"ד או בהסכמת הארוס ורצתה הבת לבטלו ולחזור לחשבון שומעין לה עד שיתברר שהיה הדבר בפני ב"ד או בהסכמת הארוס שאז אין שומעין לה. דמסתמא אין הב"ד או