שופריה דיעקב חלק א עא

כו"ך שנתחייב לה לזמן פ' שיהיה לה זרע זכר ש"ק וכיוצא נסתלקה. ולא רצה ליתן שטר מהחיוב לבעל לבל יהיה לו עבד לוה. וסמך שיפרע הוא בעצמו ליד בתו בהגיע הזמן. ובראות הבן והמדברים שכתוב כן בסילוק העלימוהו או קרעוהו ויאמן זה ממה שציוה על אחותה הקטנה שנשאת לאחר מותו לתת לה סך גדול בנדונייא יותר ויותר ממה שנטלה הגדולה. ועוד סך חמש מאות מתקאלים כשיהיה לה זרע. ובע"ך נסתלקה. ומסתמא גם לזו עשה כן. דמי איכא תחומין במעייא כי בשביל חלק העישור שצריכה ליטול עוד באביה יותר על אחותה לא היה עושה הפרש גדול כזה. זה תוכן טענותיהם לפי המתברר מתוך כתבי שניהם שבאו לידינו אעפ"י שלא באו מסודרים כהוגן בכתביהם מחסרון ידיעה. ונדרשנו לחוות דעתינו לראות הדין עם מי ולהשיב ע"ז נקדים תחילה דברי הפוס' בענין מחילה בטעות הביאם הרב ד"ן בתשו' סי' י"ו וסי' כ"ד תחלה הביא דברי מהריק"ו שו' קי"א שכתב על א' מהאחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה באשר היה סבור שלא היו נכסים מרובים וכו'. והשיב דבר פשוט הוא שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרין כדמוכח פ' ח"ה רב ענן שקל בדקא בארעיה וכו' ולא מבעייא אם יתברר שאחיו הטעוהו בסך הנכסים. אלא אפי' מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה שהרי אין דרך למחול ר' במנה. ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפ"ה מחל. אלא י"ל דטעה. ומשו"ה חשבינן אונאה בטעות. ולא אמרי' דשפיר הוה ידע המוכר שהחפץ שוה יותר או איפכא ומחיל. אלא אמרי' דלא ידע ומחיל דאין אדם מוותר ממונו חנם כ"ש אם יתברר שאחיו הטעוהו דדבר פשוט הוא שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו. עוד כתב מתשובה לגאון שנשאל על יתום שמחל לשמעון ממון אביו באשר לא נודע מה שהיה ביד שמעון משלו, וז"ל התשו' ויתום זה כך דינו כיון שלא הכיר בשעת מחילה מה שהיה ביד שמעון מממון אביו שנשא ונתן בו וסמך על המורשה שהרשה לגבות ממון אביו ממנו. וכיוון וחקר אחריו וניכר לו כל זכות המגיע לו עליו. דאגב העלמות אלו עשה אותה מחילה. אין לך מחילה בטעות גדולה מזו ויכול לחזור ולבטל אותה מחילה. הרי לך להדייא שכיון שמחל על ידי העלמות יכול לחזור ולבטל אותה מחילה ה"ן לא שנא. שהרי ידוע הוא שנתעלם ממנו סך נכסי אביו ע"ך. ועיין מהרשד"ם ח"מ סי' שמ"ח שהאריך שם לקיים סברה זו דכל מחילה בסתם הוי מחילה בטעות ולא שמה מחילה. עוד כתב מהרי"ק שו' יו"ד שאם טוען בדבר שאין רגילות לאו כל כמיניה. דמסתמא לא אסיק האי אדעתיה שהוצרך להפסיד כ"ך כיון שאינו רגילות וכו'. וכן ראיתי בתשו' למהר"ם בנשתי בספר פני משה סי' נ"ז שהמחי' להיות כדינה צריך שידע המוחל כמה סך הוא מוחל ועל הכל הוא מוחל. אבל אם לא ידע הסך שהוא מוחל א"כ לא ידע מאי קמחיל והו"ל מחילה בטעות. ובכל דוכתא קי"ל דמחי' בטעות לא שמה מחילה. כדאיתא פ' ח"ה רב ענן שקל בדקא בארעיה וכו'. וכתב עוד דאע"ג דכתב בההיא מחילה דמחיל כל טעותא דעתיד לאגלויי לא מהני. דכי היכי דגוף המחילה הוא בטעות. אף תנאי זה הוא בטעות. וטעמא דמלתא דהכל הוא בטעות דסבר שלא יתגלה שום טעות ופטומי מילי הוא דקאמר. והוי כההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה. דיש לו עליו אונאה עד שיפרש יודע אני שיש אונאה כו"ך ועל הכל אני מוחל. ועוד האריך שם בזה מסוגיית הגמ' דפרק חזקת הבתים למדנו שאפי' לא ידענו בבירור אם ידע המוחל כמה מחיל או לא. מסתמא אמרינן דלא ידע. שכך אמרו את גופך אי הות ידעת לא עבדת איהו נמי לא הוה ידע. ולא הוזקק לשאול את שכנגדו אם ידע שבנה בתחומו ומחל או לא. אלא מסתמא דן שלא ידע ומחל כל שלא פי' בפירוש ידענא כמה ומחילנה. והם דברים פשוטים. כ"ש הכא דבערמימות באו עליו לרמותו כפי הדברים שבאו בשאלה. דודאי אין במחי' זו ממש וכו'. ע"ך: והנה אעפ"י שאין דברי הפוס' הנ"ל אמורים אלא בשהנתבע אומר שמא ידע התובע. ולא בטוען בריא שידע. מ"מ נראה דאפי' בטוען בריא נאמן התובע לומר שלא ידע. דכיון דטעמא הוא משום חזקה אין אדם מוחל ממונו חנם. א"ך על האומר שידע ומחל להביא ראיה. ודמי לההיא דסוס"י שע"ג ס"ג אם טען המוכר שהלוקח ידע שהיא גזולה. והלוקח טוען שלא ידע. על המוכר להביא ראיה. והטעם בסמ"ע דחזקה הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי. ובודאי שלא ידע שהיא גזולה בשעה שקנאה ע"ך. ואי התם שסומך בקרן על הגזלן אמרו חזקה דלא שדי איניש זוזי בכדי שלא יאבד הפי'. כ"ש כשמוחל ממונו מיד לגמרי. בודאי חזקה הוא דלא מחיל על מגן אלמלא שטעה ולא ידע. ולא דמי לההיא דסי' רכ"ב ס"ד הרי שטען על חבירו וכו' או משכתי ולא ראיתי חפץ זה. פי' והרי יש בו מום ואלו ראיתיו לא קניתיו. והמוכר אומר הודעתיו לך וכו' המע"ה. לא היתה שום ראיה נשבע הכופר שמבקשים להוציא ממנו וכו' ע"ך דשאני התם שאדם עשוי לקנות חפץ בעל מום בדמים מועטים. אלא שיש ג"ך שאינו רוצה בבעל מום כלל אפי' בדמים מועטים. להכי דיינינן בהו המע"ה. ואם אין ראיה נשבע זה שמוציאין ממנו ונפטר. אבל הכא שמוחל ממונו מסתמא אין אדם מוחל ממונו חנם. וכדקי"ל מחילה טענה גרועה וחזקה שלא מחל אלא מפני שלא ידע. שאם ידע לא היה מוחל: ומזה יוצא לנו הדין שאם מת הנתבע והתובע טוען שלא ידע. והיורש טוען איפשר ידע אע"ג דקי"ל טענינן ליתמי מאי דמצי אבוהון למיטען. בכי הא דאפי' טען אבוהון בריא שידע עליו להביא ראיה נאמן התובע אפי' עד היורש עד שיביא היורש ראיה. ועוד נר' דאפי' אם היה הדין כשטוען התובע בריא שידע ומחל דמהימן בשבועה. מ"מ כשמת לא טענינן ליורשיו. דמחילה טענה גרועה היא. ודיינו להאמין לנתבע עצמו כשטוען בריא. אבל אנן לא טענינן ליה: וכעין זה ראיתי בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ז בבת שמת אביה ולא הי"ל בעזבון כ"א עישור נכסי ונתנו לה הקרובים רוב העזבון לנדונייתה. ולא הניחו ליורש כ"א מעט. ושוב גדל היורש ונלב"ע הבת וירשה בעלה. ותבע היורש לבעל להחזיר לו מה שנטלה מחלקו. ואחר שפסק הרב שחייב הבעל להחזיר דבעל יורש הוי. שוב כתב וז"ל וליכא למימר דאע"ג דבעל יורש הוי. בנדון דידן אכתי נימא דטעני' ליורש מאי דהוה מציא למיטען אתתיה. ואיהי אי אמרה בחיים שמחל לה הויא מהימנא ה"ן נימא דטעני' ליה. דלאו מלתא היא דלא אמרי' הכי אלא על טענת פרעון וכיוצא