שופריה דיעקב חלק א סט

למיחת לנחלה ע"פ ע"א לא שבקינן להו. מזונות נמי לא יהבינן להו. ואין לומר דשמעו בו שמת ע"פ ע"א דקאמר היינו עד מפי עד. דא"כ אפי' עפ"י ב' עדים נמי ומאי ארייא ע"א. וזו ראיה שאין עליה תשובה. ועוד הביא ראיות אחרות ויישב דברי הרמב"ם ז"ל בשאר מקומות שמהם רצה להוליד הרשב"ץ ז"ל דין זה. באופן שהוראת הרשב"ץ ז"ל בזה היא תמוהה. ולא ראינו שו"א מהפוס' מסכים עמו. ועיין בתשו' מהרשד"ם ז"ל סי' תמ"ח שגם הוא מסכים הולך לדעת הריב"ש ז"ל. ויישב לשונות הרמב"ם שהביא הרשב"ץ בדרך מסכים להריב"ש ז"ל ע"ש. ומר"ן ז"ל אעפ"י שבב"י לא הכריע ביניהם וציון בעלמא ציין ע"ד הרמב"ם והטור. וכתב ועיין בהריב"ש סי' קנ"ה ובתשו' הרשב"ץ מסי' ע"ג עד סי' פ"ג ע"ך. מ"מ ממה שהעתיק בש"ע דברי הרמב"ם בלשונם ולא ביאר שבכלל הראיה שאמר היינו אפי' ע"א וגם בב"י קודם לזה העתיק לשון הרב המגיד דאייתינן ולא פי' שאין בכלל הדינין שהזכיר גם עדות ע"א שראה. מוכת להדייא שדעתו בראיה ברורה היינו עפ"י עדות ב' עדים שראו שזהו סתם ראיה. ולו יהי אלא שדעתו שאין הכרע כמאן נקיטי' מ"מ הו"ל ספיקא דדינא. והעמד ממון בחזקת בעליו. והמע"ה ומיהו ממ"ש מור"ם ברס"י רפ"ד בסוף ההג"ה ולא מורידין קרוב לירושה ע"פ ע"א ע"כ אין זה הכרע למחלוקת הריב"ש והרשב"ץ הנז' דא"ך ע"ד מר"ן הי"ל להגיה כן שעל או' שמעו בו שמת יכתוב בקצרה ואפי' עפ"י ע"א שראה הא ודאי דלאו להכי נחית. ולדידיה נמי יוכל להיות שאין הדבר מוכרע וכמ"ש. ודבריו בהג"ה זו הם על עדות הקורבה. דוק בדבריו שכתב אין מורידין קרוב וכו' ולא קאמר אין היורש יורד לנחלה עפ"י ע"א לפי שאינו עסוק בעדו' המיתה. אבל עסוק כשהמיתה ברורה שמת אדם לפנינו ובא א' מן השוק ואמר אני בן דודו. ותדע שהרי ציין ע"ז ריב"ש סי' מ"ו ע"ך. ובריב"ש סי' מ"ו בהכי עסיק בא' שמת לפנינו ובא נפתלי והביא ע"א ששמע מהמת שאמר לו אני ונפתלי בנים לבני אחים אנחנו. וע"ז כתב הריב"ש ז"ל שאין זה כדאי שאינו אלא ע"א. ועוד שאינו מעיד שאין קרוב אחר למת יותר ממנו ע"ש. ובעדות הקורבה אי' שאין הרשב"ץ חולק על הריב"ש לפי שאינו דבר העשוי ליגלות כ"ך כמו המיתה שלמחר יבא לפנינו חי ואף אם הוא חולק גם בזה. מ"מ לא נתכוון מור"ם בזה להכריע דלא כוותיה בעיקר הדין. ולא נתכוון מור"ם ז"ל אלא לסיים הדין דסליק מיניה והוא מ"ש בשם הרא"ש מי שהוא מוחזק בא' וכו'. וע"ז סיים ולא מורידין קרוב וכו'. כלומר דדוקא שהוא מוחזק עפ"י ב' עדים שהוא קרוב הוא דאין חוששין לקרוב יותר ומורידין. אבל אם אינו מוחזק אלא עפ"י ע"א חוששין ואין מורידין אפילו למי שיאמר דסגי בע"א על עיקר הקורבה. שבזה מתיישבים דברי הרא"ש הללו עם דברי הריב"ש ז"ל הנ"ל דלכאורה סתראי נינהו. שמדברי הריב"ש בתשו' הנז' נר' דאפי' יש עדות קורבה חוששין לקרוב יותר. וזה שלא כדברי הרא"ש ז"ל. וליישב דבריהם ס"ל למור"ם ז"ל דהריב"ש ז"ל חדא ועוד קאמר. דכיון שאין כאן אלא ע"א חוששין לעי' העדות. וגם חוששין לקרוב יותר אפי' למי שיספיק לו ע"א על עיקר הקורבה. אבל כשיש עדות ברורה על עיקר הקורבה מודה הריב"ש דאין חוששין לקרוב יותר. וכדברי הרא"ש. וכן כתב הרב"י שאי' שהריב"ש לפ' על תשו' הרא"ש ובנדון דידיה דוקא הוא דחייש להכי ע"ש. והיינו משום דבנדון דידיה עיקר עדות הקורבה עפ"י ע"א: והרב ש"ך ס"ק ב' כתב ע"ד מור"ם הכי איתא להדייא בש"ס כתובות דק"ז ועיין בתשו' הרשד"ם ע"כ. וחלילה לו' ששגג והבין בדברי מור"ם דבעדות מיתה קאמר דהיינו מאי דאיתא בש"ס כתובות. אבל הואיל והזכיר דין זה דע"א סיפר בשבחו שהוא גמ' ערוכה על עדות המיתה. והיא הראיה החזקה שהביא הריב"ש סי' קנ"ה לסתור הוראת הרשב"ץ ז"ל וכמש"ל וכלומר דמינה נילף מק"ו לעדות הקורבה. וממילא אין מי שיאמר דסגי בע"א עד שנהיה צריכין לחוש לחששת קרוב יותר: באופן שהלכה רווחת היא לראשונים ולאחרונים כדברי הריב"ש ז"ל דאין היורשין יורדין לנחלה עפ"י ע"א אפי' ראה המיתה ולפחות ספיקא דדינא. וכיון דלא אית הלכתא לא כמר ולא כמר העמד ממון על חזקתו. והיורשים הבאים להוציא עליהם להביא ראיה שהלכה כדברי האומרים דסגי בע"א: וא"כ בנד"ז ג"ך ראוי לומר בפשיטות שאין היורשים יכולים להוציא כלום מנכסי אחותם. אפי' אם הניחתם בביתה והלכה. וכ"ש שהניחתם ביד האפוט' דפשיטא שאין יכולין להוציא מידו ולזכות בהן לעצמן בתורת ירושה בין מעות בין מטלטלין. בין שטרות בין בטחונות. שהרי הכל בחזקת האחות. ואפי' אם כבר נטלו האחין מן הממון בעיס' דיינו לומר שאין להוציא הממון מידם מספק. אבל שיוציאו הם השטרות והמשכונות מחזקת הבת אי איפשר לומר כן. ותדע דלגבי בכור קי"ל בסי' רע"ח דאינו נוטל פ"ש במלוה. משום דלא מיקרי מוחזק ביד המוריש. ואם היתה ביד הבכור ספק אם נוטל בה או לא. ומספק אינו נוטל פ"ש כ"א במחצית. ע"ש. ועכ"ז אם היה ממון למוריש ביד אחרים בשות' כתב מוהריק"ו שו' קמ"ה והביאו הרב"י ומור"ם שם בסי' הנז' דמיקרי מוחזק. והרב מהריק"ש בהגהות הוסיף לבאר וז"ל מה שיש לו בשות' או בעיס' ביד אחרים אפי' חוץ לעיר מיקרי מוחזק וכו' ע"ך דעת הרב דדוקא מלוה גמורה דלהוצאה ניתנה הוא דלא מיקרי מוחזק. אבל שות' ואפי' עיס' מוחזק מיקרי ואע"ג דקי"ל דעיס' פלגא מלוה ופלגא פקדון. מ"מ לענין בכור מיקרי מוחזק אפי' חלק המלוה. כיון דלאו להוצאה ניתנה אלא להתעסק בה. וכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה. וכדקי"ל בפ' המקבל להכי קרו לה עיס' שלא תעשה מטלטלין אצל בניו. ועיין בסי' ק"ח דכל מה שיש מהעסק בעין או חילופיו נוטל מלוה בלא שבועה משום דאין זה מוציא מהיתו' דברשותיה היא. ועוד מבואר שם סי' רע"ח דדוקא מלוה בלא משכון הוא דמיקרי ראוי. אבל מלוה על המשכון אפי' בשעת הלואתו מיקרי מוחזק. משום דב"ח קונה משכון. ע"ש ובסמ"ע וש"ך: מכ"ז נר' פשוט דלענין ירושה ג"כ כל הלואות בעיס' או אפי' בלא עיס' ובבטחונות מקרי מוחזק. ואפי' העיס' או הלואה ביד היורש נקרא מוציא מחזקת המוריש כשהוא רוצה לזכות בהם וליורשן. ואפי' הלואה בלא בטחו' נר' דלענין זה נקרא מוציא מחזקת המוריש כשהוא רוצה לזכות לעצמו וליורשם. דלגבי בכור דבעינן שיהיו ברשות המוריש ובידו הוא דמיקרי ראוי. אבל לענין זה בודאי כל ממון בחזקת בעליו. אלא דלענין להוציא מידו ג"ך קרוב לומר שאין בידינו. כיון שנסתפק לנו אם מת המוריש וזה שבא