שופריה דיעקב חלק א סח

הבעל חוב גובה מהם ואין הבעל יכול למוכרן ע"ש. אבל בגירושין ואלמנות ודאי שלו הם. ושם אותם לה מכלל נכסיו. ונד"ז שסילק עצמו ממע"י וזכתה בהם לעצמה אינו דומה להכניס לה שום וכו' כההיא דסי' צ' שהרי לא נתן לה כלום משלו כי עיקרן שלה ורז"ל זיכו אותם לו כשיהיו וזה סילק עצמו מהם קודם שיהיו ולא זכה בהם מעולם ואיכא למימר דזכתה בהם לגמרי ונוטלתן חוץ מכתו' כההיא דסי' פ"ה אלא שי"ל עוד דגם בזה איכא אומדן דעתו דלא זיכה לה אלא במקום הכסות והתכשיטין שחייב לעשות לה ועיקר זכותו לשלא יוכל למכור ולשלא יוכל בע"ח לגבות. אבל אם גירשה או נתאלמנה ישום לה הכל כאילו הם שלו וכן המנהג לדון בגירושין. זהו מה שנר' מן הדין בגירושין ואלמנות. ואולם לפי המנהג והתקנה לחלוק באלמנות לחצאין מן האל' והיורשים נר' דלפי המנהג שהיה מקודם שכל הנכסים הנמצאים לבעל ולאשה בין נצ"ב בין נ"מ ואפי' מתנה שנתן לה הבעל וכ"ש הזולת נכנסים לכלל חלוקה ונפרעין מהם ב"ח פשוט הוא דגם זו בכלל. אבל לפי המנהג והתקנה שנתחדשה אצלנו שאם אין האשה רוצה לחלוק אלא ליטול את שלה נ"מ ונצ"ב ותסתלק הרשות בידה. ואין לבע"ח ולא ליורשים ליטול משלה כלום. יש להסתפק עוד אם אין דברי התקנה אמורים אלא בנ"מ ונצ"ב שהם שלה לגמרי ולא בזה שאינן שלה לענין גירושין לפי המנהג וכמ"ש. או דילמא שגם בזה תיקנו שגם זה לא היה זכות לבעל ולא לבע"ח בו מחיים וה"ה בנ"מ וזה קרוב יותר: ולפי"ז בנד"ז שקנתה האשה הקרקע הנז' ממע"י כנ"ב יכולה היא ליטלם ולהסתלק ואין לבע"ח של הבעל המאוחרים לכהרי"ב ליטול בהם כלום שהרי היא זכתה מכח המוקדמים ונעשו נ"מ ואין בע"ח נוטל מהם כלום וכ"ש היורשים. ואפי' לצד א' שכתבנו בנדו"ז שכבר היה ממוש' בידה ביותר ויותר מכדי שיוויו כי נמסרו לה ב' שטרי משכו' מסך תקק"ם ועוד פרעה להרי"ב סך קק"מ והכל מנכסי נדונייתה כנ"ב בודאי זכתה האשה לחלוטין שנחשוב המקנה שקנתה כאלו היה בדמי המש' שמנכסי נדוניותה. ונמצא שמכל צד הקרקע שלה מנכסי נדונייתה וממע"י ולכן אין ליורשים ולא לבע"ח שאחר זמן המש' שנמסרו לה בקרקע כלום זהו הנלע"ד בזה וצוי"מ וימ"ן אכי"ר. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ל"ב. בדין ראובן שנלב"ע והניח בנים ובת קטנה בלתי נשואה וחלקו להם ב"ד כפה"ת. ונתנו חלק הבת ביד אפוט' והבת הלכה עם אחותה הגדולה לארץ מרחקים. ונשאר חלקה ביד האפוט'. ונלב"ע האפוט'. ובשעת פטירתו נתן הממון ביד אחר ועמדו האחים ונטלו מהממון בעי' על בטחונות כנהוג בינינו וכתבו עליהם ב"ד שטר לזכות הבת. והונחו הבטחו' ביד ב"ד. ועתה שמעו שמתה הבת עפ"י קב"ע מע"א שראה שמתה. והאחים רוצים לזכות בכל הנכסים בתורת ירושה. ולפחות לזכות במה שכבר בידם לבל יפרעו לעומד על נכסי אחותם. ואף גם להוציא הבטחונות מידו ולזכות בשלהם. וגם להוציא השטרות שעליהן ולקורען: תשובה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ז דנחלות אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן. אבל שמעו בו שמת או שבאו כותים מסיחין לפי תומם אעפ"י שמשיאין את אשתו ע"פ ונוטלת כתובתה. אין היורשין נוחלין ע"פ ע"כ. והביא דבריו אלה מר"ן ר"ס רפ"ד. וכתב בסמ"ע הטעם דדוקא גבי נשואי אשה הקילו בתחלה משום חומרא שהחמירו עליה בסופה דודאי לא תנשא עד שתבדוק היטב אם אמת הוא הקול. וכמו שהקילו מטעם זה ג"כ להתירה לינשא ע"פ ע"א או עבד או שפחה. משא"ך בהוצאת ממון מחזקת זה ליתנו ליורשים ע"כ. ודבריו ז"ל מגומגמים וכמדומה שיש בהם חסרון. וכללות כוונתו שרצה לתת טעם למ"ש הרמב"ם אעפ"י שמשיאין וכו' ונוטלת כתו' וכו' אין היורשין וכו' מה היה טעמם ז"ל בזה בשמעו בו שמת ע"פ ע"א או עבד או שפחה או גוי מסל"ת להקל באשה בין לענין איסור להתירה לינשא. בין לענין ממון להוציא כתובה מנכסי הבעל. וגבי יורשים אמרו שאין יורדים לנחלה כ"א בראיה ברורה בב' עדים וכתב הטעם דגבי אשה הקילו לענין איסור מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ובודאי דייקא ומינסבא. ומתוך שהתירוה לינשא מטעם זה. כך הקילו גם לענין ממון ליטול כתו'. שכך כתב לה לכשתנשאי תטלי כתו'. וכמ"ש הראב"ד ז"ל ע"ד רבינו ע"ש. משא"כ לענין יורשים הבאים לירש. הניחו הדבר עפ"י הדין שאין מוציאין ממון מחזקת בעליו כ"א בראיה ברורה והנ"מ שהם באים להוציא ממון מחזקת המוריש אין להם להוציא כ"א בראיה ברורה: או י"ל שדברי הסמ"ע ז"ל חוזרין למ"ש וכן האשה נאמנת וכו'. ולז"א הטעם לנאמנות האשה וסיים וכמו וכו' על עדות המתרת אותה ודו"ק: והנה דברי הרמב"ם ברורים דבעי' עדות ברורה בב' עדים שמת המוריש. אבל עדות א' אפי' ראה המיתה אין נקראת עדות ברורה. וזה נכלל באומרו שמעו בו שמת. שכל שאין כאן עדות ב' עדים נקרא שמעו בו שמת שכולל ע"א ועד מפי עד. ומפי עבד או שפחה או אשה. וכן בדין שע"א אינו קם לממון. וכן מוכח להדייא מדברי הסמ"ע שהעתקנו ולשון הרב המגיד ע"ד רבינו שאעפ"י שהאשה שאומרת מת בעלי מתירין אותה לינשא אין האחין נכנסין לנחלה ע"פ. וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכו' ע"ך. ומכלל הדינין הוא אפי' ע"א שראה המיתה. וכ"כ הרב"י להדייא בשם רי"ו לקמן סי' רפ"ה מחס"א דשמעו בו שמת היינו אפי' עפ"י ע"א וכו' ע"ש. אלא שהרשב"ץ ז"ל הוליד דין חדש שע"א נאמן אפי' לממון בדבר העשוי להגלות. ויצא לו זה מתוך איזה לשונות של רבינו ז"ל בשאר מקומות שהם קשים וסותרים אהדדי. וכדי לישבם הוליד דין זה בדעת רבינו. ומתוך כך נדחק לפרש דבריו בכאן דעדות ברורה דקאמר היינו אפי' ע"א שראה המיתה. ושאומרו אבל שמעו בו שמת היינו עד מפי עד או עבד או אשה וכו' ובאמת שהוא דבר פלא דכל כי האי לא הו"ל לרבינו וכל נושאי כליו לסתום אלא לפרש. וכבר נשאל על הוראה זו רבינו הריב"ש ז"ל בתשו' סי' קנ"ה מרב אחד בדורו שנחלק על הרשב"ץ ז"ל בזה ודחה הוראה זו בב' ידים. והביא ראיות גמורות וברורות לדחותה. ואחד מהנה ההיא דפ' ב' דייני דק"ז דמסיק דמתניתי' בששמעו בו שמת ע"פ ע"א איהי דאי בעייא אינסיבי ע"פ ע"א. מזונות נמי יהבי לה בניו ובנותיו דאי בעו