שופריה דיעקב חלק א סו

אמת שמה שטענה שהיא עדיין קטנה יתברר הדבר בעדים אם אמת שעדיין היא קטנה פחות מבת י"ב אין מחילתה כלום. ואם היא בת י"ב ויום א' והביאה ב' שערות מחילתה מחילה. ועל האשה הרוצה לבטל המחילה ולהוציא הכתובה מהבעל להביא ראיה שעדיין היא פחותה מבת י"ב: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל סימן ל'. ה"ר אברהם ן' ג'נו היה תושב צפרו. ושם נשא את אשתו הא' יתומת הר' יהודה ן' פוניש. וכתוב בכתו' בזה"ל. ודא נדו' דהנעלת ליה עם נפשה שהעניק לה הנבון משה אלבאז אדעתא לזכות בירושתה סך אלפים אוקיות ממט' מלכות פאס דבצ"י ע"י ותוס' א' ומתנה א' הו"ל ב"ה ד' מהמט' הנז'. ע"ך. ואחר ימים עקרו דירתם הבעל והאשה הנז' ובאו ונתיישבו במחז"ק. ושהו כאן זה כמה שנים. עד היום שנלב"ע האשה הנז' ואחריה בעלה הנז'. והאשה לא הניחה זש"ק עם בעלה הנז' ויורשיה הוא בן אחיה הדר מאז וע"ע בצפרו. כי אחיה עצמו נודע שמת קודם לה בעיר הנז' ברוח שעברה לתפ"ץ שהוא מת יום ה' ח"י לחשון שעבר. והיא מתה ביום ו' שאחריו. והנה משפט ירושת היורש הנז' כפי תקנת המגו' שעדיין נהוגה עוד היום בצפרו אם לא היה אחר שהעניק לה הנדו' ידוע הוא שיתחלקו הנכסים ליו"ד חלקים. לפי שאברהם הנז' נשא בכאן אשה ב' על אשתו הנז' ונשארה אחריו. ובמות הא' בחיי הבעל זוכים יורשי הא' בד' חלקים. והששה חלקים נחלקים לחצאין. ג' חלקים לב'. וג' חלקים לבעל ויורשיו. וזה אם היה יורש הא' מתאבל כגון אביה ואמה ואחיה. אבל יורש שאינו מתאבל כגון בן אחיה וכנד"ז. נר' שנגרע מהד"ח של חלקו שליש. כשם שהיה נגרע לו שליש מהמחצית בהיותה אחת לבד ויתחלקו הנכסים לס'. י"ו ליורש הא'. ומ"ד יתחלקו בין הב' ויורשי הבעל. כ"ב לכל א'. אך בנד"ז שיש כאן מעניק איש נכרי והוא היורש כפה"ת. ומה גם שכתוב בכתו' בפי' שהעניק לה אדעתא לזכות בירושתה. ויש להסתפק אם צריך להשגיח תחי' ביורש מה"ד. מי הוא. אם הוא מתאבל או אינו מתאבל. ומה שראוי לירש היורש. הוא שיטול המעניק. או שאין להשגיח בזה אלא שלעולם יטול מחצית בהיותה א' או ד' ושלא בהיותם ב': ולכאורה נר' בצד ב'. שלא חילקו בירושה בין מתאבל לשאינו מתאבל אלא כשהיורשים עצמם הם הזוכים מצד התקנה ולא מצד שהעניקו. אבל לגבי המעניק שזוכה מכח הענקתו שע"ד כן נתן ממונו שישוב לו במות האשה מה שהיה ראוי לשוב ליורשיה. נר' שלא השגיחו בזה על היורש מי יהיה להיות המעניק כמוהו אלא שלעולם יטול המעניק המחצית או ד"ח כיורש המתאבל שכיון שמצד הענקתו הוא יורש. לעולם ה"ה כמתאבל. אלא שיש להוכיח עוד בצד א'. שהרי בעיקר ירושת המעניק. יש מחלוקת בין אבותינו ורבותינו ז"ל. שי"א שאחר שעיקר תקנת המעניק לא נזכרה אלא בתקנת טולי' שהביא הטור סי' קי"ח ולא נאמרה כ"א על חצי הנדונייא. ע"ש. ומשום שורך טבוח וכו' גם לתקנת קאסטילייא שנסמכו על תקנת טוליטולא כן הוא שאין זכות למעניק כ"א בחצי הנדונייא. והנשאר לתשלום מחצית כל הנכסים הנמצאים לבעל יטלו יורשי האשה ולא המעניק. ובזה לבד ייפו כח המעניק לתקנת קאסטילייא שאפילו נאבדה הנדונייא יטול כדי סך מחציתה ממחצית העזבון שנוטלין היורשים. דאלו לתק' טוליטולא אם נאבדה אין למעניק כלום מנכסי הבעל: אלא שחלקו על סברה זו רבים וגדולים וכתבו דלתק' קאסטילייא דין המעניק כדין היורש לגמרי וכשם שהיורש חולק בכל. כך המעניק. כשם שלתקנת טוליט' דין המעניק כדין היורש שכולן אין חולקים אלא בנדו' הקיימת. וכן מוכח להדייא בתשו' שאלה למהר"ס אב"ד ומהר"י עוזיאל. וכיון שאפי' להשוות המעניק ליורש לגמרי בפלוגתא מתנייא. הבו דלא לוסיף ולו' שלעולם יהיה דינו כיורש המתאבל. אלא שבכ"ז יהיה עומד במקום היורש שיהיה. אם מתאבל ה"ה כמוהו ואם אינו מתאבל ה"ה כמוהו. ולפי"ז אם היו היורשים ב'. אח שהוא מתאבל ובן אח שאינו מתאבל. יטול המעניק ג"כ מה שהיו ראוים ליטול שניהם לדעת האו' שכשיש מתאבל ושאינו מתאבל נתיפה כח שאינו מתאבל ונוטל כמתאבל גם המעניק יטול חלקו מושלם ולדעת האומרים שהמתאבל יטול חלקו הראוי. ושאינו מתאבל לא יטול כ"א חלקו פחות שליש. גם המעניק כן יטול כמו שהיו נוטלים שניהם. כגון אם היה העזבון ששים שהיה נוטל המתאבל ט"ו. ושאינו מתאבל יו"ד. יטול המעניק כ"ה והבעל ל"ה: ומזה יוצא לנו שלפי התק' שנתחדשה בינינו במחז"ק שלעולם אין ליורשי האשה כ"א הנשאר קיים מנדו'. זולת אם הם אביה ואחיה. שאלו לבד נוטלין כל סך הנדו' שהכניסה אחר הפחת הנהוג בגירושין אפי' נאבדה הנדו'. לפי"ז ג"כ כשבא המעניק ליטול מה שראוי ליורש צריך לראות מי הוא היורש שלפנינו שהיה ראוי לזכות אם הוא אביה ואחיה נותנין למעניק כל סך הנדו'. ואם הוא בן אחיה וכנד"ז נותנין למעניק מה שהיה ראוי לו שהוא מה שנשאר קיים מהנדו' לבד. ואם לא נשאר כלום אין לו כלום: אלא שיש עוד ספק גדול בנדון שלפנינו לפי שהבעל והאשה הנז' נישאו בצפרו ע"ד תקנת נ"ן. והיורש והמעניק עדיין הם בצפרו. והבעל והאשה לבד באו למחז'. ונתיישבו בכאן. ויש להסתפק אם ע"י התק' שנתחדשה בינינו במחז' אחר שבאו הבעל והאשה ונתיישבו בכאן נפקעת זכות היורש או המעניק. אעפ"י שהוא במקום אחר שלא קי' תקנתינו. או לא: ולכאורה נר' פשוט דאינה נפקעת שאין כח ב"ד יפה להפקיר ולהפקיע אלא ממון של בני עירם שרשאים לתקן ולגדור עליהם כפי ראות עיניהם כיון שקבלום עליהם. ולא ממון של בני עיר אחרת. ומה גם לגבי המעניק שנתן ממונו בתנאי גמור ע"ד לירש כפי תקנת נ"ן ונתחייב הבעל בקנין בשעת הכתו' ושעבד נכסיו שו"ש להתנהג בהם כפה"ת ההיא: אלא שנר' עוד שזה היה אמת אם היתה התק' שנתחדשה בינינו נוהגת קודם שבאו הבעל ואשתו למחז'. ואח"ך באו הבעל ואשתו ונשארו היורשים או המעניק במקומם. שלזה ודאי אין ביאתם גורמת להפקיע זכות היורש או המעניק שבעיר אחרת. או אפי' זכות עצמם. עי' בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ"ח. אבל בכגון נד"ז שאחר שבאו לכאן אז נתחדשה התק' והוכרזה וקבלוה עליהם כל בני העיר הרי זה כאלו