שופריה דיעקב חלק א סה

שהיא של הבעל כמו שהיו מעשיה מוכיחין ואין זה אין אדם חוטא ולא לו שהיורשים לא דקדקו עמה יפה לפי שהם קרוביה ואביה ואחיה אחד מהיורשים אלא שאמרו לה לפנקס מה שברשותה וליטול אותו בעד חלקה. והם יטלו מה שבסאלי יע"א: ועוד נראה שאפילו יבררו כן. וגם נאמר שלא היתה פורעת לזאמילא כלום. מ"מ עכ"פ אין שום הוכחה שנמסר השטר לא לבעלה ולא לה. ואדרבא ידים מוכיחות יש שלא נמסר וכמש"ל. וכמו שמודה האל' עצמה שאומרת שהבעל חזר ונתן דמי המשכו' לאם היתומים וזכה במשכו' לעצמו שהשטר תחת ידו והאם בודאי לא מסרה לו כלום שאין לה כח למסור כי לא היתה אפוט' לבניה. ומה גם שהיו גדולים בפטירת הדוס וכל שלא היתה מסי' לבעל הרי השטר לזכות היתומים דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה והרי מה שנתן לאם היתומים כמלוה ע"פ והשטר מיהת עדיין לזכות היתו' הוא ופירותיו. והרי זה כטוענת שבעלה לקח שטר זה של היתו' למשכון בעד מה שהלוה לאמם. ע"ד לאכול פירות המשכונה בשכר מעותיו דפשיטא דאין טענתה כלום שאיך יפסידו היתומים שטרם בשביל מה שהלוה לאמם שמספיקא לית לן למימר שמא לצורך מזונותיהם לותה. ואפי' את"ל לצורך מזונותיהם שמא חזרה ופרעה לו או שסמוך לפטירתו פרעה לאלמנה מה שלותה מבעלה ואפי' לא פרעה סו"ס באיזה כח תזכה האל' בשטר המש' ובאיזה כח תאכל פירות. ומיד מי קנתה שתזכה לא בקרן ולא בפירות שאפי' אמם הרי האל' מודה וגם ידים מוכיחות יש שלא הקנית כלום לא לבעלה ולא לה. וכי בשביל שהיה השטר כבוש תחת ידה ותחת יד בעלה ודימו בדעתם היא או בעלה שיצא זה בזה כן יהיה באמת שיזכו ותפקע זכות היתומים מהשטר: וכעין זה הביא הרב"י סי' ס"ה בשם הרשב"א ז"ל וז"ל שאלת ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם א' מנה בשטר משכו' על כרם א'. לימים נפטרה לאה ורו"ש ויורשי שמעון מצאו שט"ז בין שטרות אביהם. ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאמרו שפרעו אביהם: תשובה אין בדברי בני שמעון ממש. חדא שאפילו פרע שמעון כל החוב לאמו. ואמו מכרה לו שטר החוב ומסרה לו השטר הא קי"ל אותיות אין נקנין במסירה וכן אם נתנתו לו במתנה ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו לו אמו הו"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי ולא עוד אלא אפילו אמר לו ראובן לך פרע ואני אשלם לך חזר מה שנתחייב ראובן בכך מלוה ע"פ ואינו גובה מהיורשים אא"ך היה מלוה שלא הגיע זמנה ע"ך. ומינה לנד"ז שרוצה האלמנה להחזיק במשכונה להוציאה מרשות היתו' בטענה שפרע בעלה לאמם או להם דמי המשכו' ונשאר השטר בידו וזכה לעצמו ואפילו מסירה ליכא. דפשיטא דאין טענתה כלום ועדיין השטר לזכות היתו' ואם נתן כלום לאמם אינה אלא מלוה ע"פ. ואם אכלה היא ובעלה שום פירות מהמש' בעד כן. רבית קצוצה הם וחייבין להחזיר הקרקע ופי' וכמ"ש: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן כ"ט. תשובה בענין אשה שמחלה בכתי' ע"י שהיה בעלה מכה אותה ונתנה לו רשות לקדש אחרת ואחר כך חזרה בה. ידי"ן החכם כההרי"ע ן' שטרית נר"ו ראיתי את דבריך בענין הבעל עם אשתו הנ"ב ולא מצאתי שום טענה בפי האשה שמחמתה תתבטל המחילה שהמציאו לפנינו קרובי הבעל קב"ע שכתוב בה שהיתה ברצון נפשה והשלמת דעתה בלי זכר שום אונס וכפייה ושגגה שבעולם מחילה גמורה מחילת שמים ומחילת הבריות. מחילה דלא למהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין ולא נשאר על הבעל הנז'. כ"א דוקא שיביא לה גט כריתות בט"ו לחשוון. וגם כתוב בה ומעתה ומעכשיו נתנה לו רשות גמורה לילך ולישא אשה אחרת בכל מקום שירצה. והמחילה הזאת היא ככל המחילות הנהוגות בקרב ישראל. ולית מאן דיפרקינה שהיא אליבא דכל הפוסקים ע"כ וחתום כהר"י ביבאס. וכהר' אפרים צולטאן. ועוד חזרו ושנו בדחמ"י הואלנו לבאר שהודית האשה עייסא הנ"ל הו"ג שקיבלה כל בלאותיה הקיימין ולא נשאר על הבעל שום דין ודברים כלל כ"א דוקא נתינת הגט בזמן הנ"ל וחתומים כהרי"ב הנז' והר' מימון אזולאי. שמה שכתבת שאחר המחילה שהלך הבעל לקדש אשה אחרת היתה צועקת אנא בלאה ובדין תורה חתא יעמל מעאיי די הווא סרע. אנא האדיך למחילה די עמלתלו גיר כופת מן אדרב די כאן ידרבני האדיך מא הייא גיר באונס. ע"ך דבריך. וכן בקבלת עדות ששלחת כתוב שאחר כמו חצי שעה מהמחילה קאם מסעוד וקידש וקבל מה יעטי לקידושין כאנת מראת מסעוד כא תעייט ותקול אנא בלאה ובדין תורה מא כא נסמחלוסי פל כתובה דייאלי. אנא מאזאלא סגירא ורשות דייאלי פייד בוי וכו' ע"ך. ומה יועילו ערעוריה אחר שכבר מחלה והלכו כל אחד לדרכו ושהו כמו חצי שעה ואח"ך כשראתה שהלך לקדש אז ערערה. ואין זה כ"א חזרה שחזרה בה. ולאו כל הימנה לחזור. אמת שאם חזרה בתוך כדי דיבור חזרתה חזרה אבל לאחר כדי דיבור וכ"ש לאחר כמו חצי שעה וכל א' לדרכו פנה ונפסק החוט ונגמר הענין ולא נשארו עסוקים באותו ענין כלל אין חזרתה כלום: גם מה שנזכר בדבריך שהיתה אומרת האשה שבאונס היתה המחילה כופת מן דריב די כאן ידרבני ע"ך. הרי כבר נתבאר בדבריך למעלה מזה שההכאות היו בלילה והמחי' היתה פסבאח שלא היו הכאות. ואף שנאמר שהפחידה שיחזור ויכה אותה מכל מקום אין זה אונס המבטל המחילה דדוקא אם הפחידה שאם לא תמחול שיכה אותה עוד כמו אתמול איפשר שיקרא זה אונס אבל אם הפחידה שאם לא תחזור שיכה אותה ולא רצתה לחזור. ומעצמה אמרה שהיא מוחלת בכתובה ויניחנה מלחזור אין זה אונס כלל על המחילה. ועוד שבקבלת עדות לא נזכר זה בדברי האשה כלל ולא נזכר כ"א שהיתה אומרת אנא מאזאלא סגירא ורשות דייאלי פייד בוי ע"ך. ועוד דנדון זה שמרדה בבעלה ולא רצתה לחזור והיה בדין להתרות בה ואם לא רצתה לחזור שתאבד כתובתה ואין לה גט לעולם והותווכו שתמחול בכתובה ויתן לה גט אין מחילה זו ככל המחילות דבאונס לחוד סגי לבטולה אלא שצריך מודעא ואונס וזה בלא זה לא סגי דבההיא הנאה שנתרצה הבעל לתת לה גט גמרה ומחלה: