שופריה דיעקב חלק א סב

הבעל זמן רב קודם לעשיית הס"ת. וגם שהוא הקדש לשעה אחת קודם פטירת שום א' מהם. ועכ"ז טענו הבע"ח שלא זכתה האשה במה שתסגל ממעשה ידיה אלא בעוד שהבעל קיים. אבל במת הבעל משתעבדים כל הנכסים הנמצאים לו ולה ליחלק בין יורשי הבעל והאשה וליפרע מהם החובות תחילה. וכיון שהחובות קדמו וחל שעבודם מחיים לענין שיפרעו ממעשה ידיה לאחר מיתה וההקדש אינו חל כ"א עד שעה א' קודם מיתה א"ך החובות קדמו: ונראה שאין טענתם טענה מכמה טעמי. חדא דקי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ח ממלוה המקדיש נכסיו אין בע"ח יכול לטרוף מההקדש. שההקדש מפקיע מידי שעבוד וכו' ומבואר שם דמיירי אפי' בקדושת דמים כגון שהקדיש קרקע למוכרו ולתת דמיו להקדש. ואפילו לדעת הרא"ש והטו"ר ומור"ם סי' קי"ז שסוברים דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע כגון עשה שורו אפותיקי לב"ח או שעבד לו מטלטלי אגב קרקע. ואח"כ הקדישו למזבח. אבל קדושת דמים אינו מפקיע. וכן נר' דעת מר"ן ז"ל. ממה שסתם ולא הזכיר דין הקדש דמפקיע כלל שהיה טעמו משום דדוקא קדושת הגוף. ואין קדושת הגוף בזמנינו. שמעת מינה דס"ל דקדושת דמים אינו מפקיע דאל"ך היה לו להזכיר דין קדושת דמים. הא ודאי כמ"ש וכ"ך סמ"ע ז"ל כדעת מר"ן מ"מ הרי מבואר בדברי הטור דהא דאינו מפקיע בקדושת דמים דוקא כששעבדו לו מטלטלי אגב קרקע. אבל אם לא שעבד אפילו קדושת דמים מפקיע. וכ"כ הרב"י להדייא בפי' דברי הטור דר"ל דאם לא שעבד אפי' קדושת דמים מפקיע. דהו"ל כעשה שורו אפותיקי ומכרו או נתנו דקי"ל אין בע"ח גובה וכו' וקדושת דמים כמכר או נתן דמי. דאע"ג דלא שייך ביה טעמא דלא ידעי לקוחות לאיזדהורי משום דלית קלא מ"מ ל"פ רבנן. וכמ"ש הטור שם דמה"ט דל"פ אפילו ידע הלוקח שהוא אפו' אין המלוה מוציא ממנו ע"ש ולענין זה נמי ודאי דל"פ בין נותן להדיוט בין נותן להקדש. ועוד דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. וכיון שכן לדידן דקי"ל דאפי' שעבד לו מטלטלי' אגב קרקע אין בע"ח גובה ממכר או מתנה משום תק"ה ומה"ט כתב הסמ"ע שם סקי"ג בעשה שורו אפותיקי ומכרו דאין ב"ח גובה האידנא ע"ש א"כ לענין הקדש נמי אפי' קדושת דמים מפקיע. כיון דהו"ל כמכר או נתן וכמ"ש. וכעת נ"ל דל"ד מקדיש לנותן דשאני נותן דעלמא דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב והו"ל כמוכר ואיכא תקנת השוק. משא"ך מקדיש דאין כאן אלא הנאה רוחנית לאחר מותו בעולם הנשמות ולא שייך תק"ה ע"ך. ובר מן דין נר' דהקדש ס"ת לקרות בו בצבור כקדושת הגוף הוא שהרי אינו עומד ליפדות ולתת דמיו להקדש שיקרא קדושת דמים ודמי לאיסורי הנאה שכתב מר"ן והטור דדמו לקדושת הגוף כההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו' ע"ש. וגם קדושת ספר תורה איסורי הנאה הוא. שאין לצבור בו שום הנאה כ"א לקרות בו וכיון שכן שאפי' היה הס"ת הזה מנכסי עצמו של הבעל ונשתעבד לב"ח מכלל שעבוד מט' אגמ"ק הרי ההקדש מפקיע השעבוד משום תק"ה אפילו תדמהו לקדושת דמים דהו"ל כמכר או נתן וכמ"ש וכ"ש שאינו אלא קדושת הגוף ומדינא דש"ס מפקיע השעבוד. וזה אמרנו אפי' היה הס"ת מנכסי עצמו של הבעל. וכ"ש לפי מה שהודה הבעל שהוא ממעשה ידי אשתו וזמן ההודאה מוקדם לבע"ח שעליו. ואפי' אם הוא מאוחר הרי האשה נשבעה עתה בנק"ח שהוא ממעשה ידיה ונאמנת היא בשבועתה לגבי בעל חוב וכמ"ש בסי' צ"ז שהאשה נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך להכניס לבעלה לומר שהם מנדוניי' שלא יגבה מהם בע"ח ע"ש. ומינה דנאמנת על מעות או חפצים שיכולין להיות ממעשה ידיה לו' שהם ממעשה ידיה ומה גם בנד"ז שידוע ומפורסם שכל מה שיש ברשות הבעל אינו אלא ממעשה ידיה דודאי דנאמנת בשבועה ואחר שנתאמת שהוא ממעשה ידיה וכבר זיכה לה הבעל זמן רב כ"ב שנה קודם לעשיית ס"ת כל מעשה ידיה שתעשה מכאן ואילך להיות לעצמה לעשות בהם חו"ר ומן הידוע שס"ת זה בודאי ממעשה ידיה שאחר הזכייה היה כי רחוק הוא מאד לומר שממעשה ידיה שקודם הזכייה היה שנשארו צרורים בידה כ"ב שנה זה לא יעלה על דעת וגם שכבר נשבעה האשה ע"ז בפירוש כמשו"ח בידה וזכייה זו מועלת לה כפיה"ד שאעפ"י ששגגו הסופרים ולא עשו תיקון המועיל לכתוב שזיכה לה ידיה למעשיהן שזכות מעשה ידיה לבד אינו מועיל דאין אדם מקנה דשב"ל ודמי לפי' דקל זה וגרע מינה דהתם הפירות יוצאים מגוף הדקל ובזה אין הידים מוציאין פירות מגופן אלא ע"י תשמישן מסגלות הריוח וא"כ לכאורה אין זכייה זו כלום וכיון שיכול לחזור בו נשתעבדו לב"ח שלו. מ"מ הרי סיימו הסופרים ומעתה אין לבעל הנז' במעשה ידי אשתו כלום וכו'. ולשון זה סילוק זכות הוא. שסילק זכותו ממעשה ידי אשתו. דקי"ל אדם מסתלק מדשב"ל וכמ"ש בהג"ה סי' ר"ט ס"ח ע"ש. ובסמ"ע שפי' דסילוק בקנין מהני אפילו בדבר שכבר זכה בו ע"ש ובנד"ז אעפ"י שכבר זכה במע"י אשתו מיום שנשאה מהני ביה סילוק בקניין. ואחר שנתקיים הסילוק ונתאמת שהס"ת הוא ממעשה ידי אשתו. א"כ מעולם לא נשתעבד ס"ת זה לבע"ח של הבעל אפילו הקודמין לסילוק שהוא לא שעבד להם אלא שקנה ושיקנה וזה מעולם לא קנאו ולא זכה בו שקודם שתסגל האשה מעות ממעשה ידיה לעשות מהן. סילק הבעל זכותו מאותן מעות. והרי הס"ת שלה לעשות בו כרצונה למוכרו ולאכול דמיו. או לתת לאחר וכמו שכתבנו בכיוצא בזה במ"א של' לעשות בו חפצו ורצונו היינו אפילו לתת יעו"ש באורך. וכיון שכן אעפ"י שאם היה ברשות האשה עד אחר שמת הבעל היו נפרעין ממנו הבע"ח כפי התקנה שכל הנכסים הנמצאים לו ולה נפרעין מהם בע"ח ואפילו מנדונייתה ונ"מ שלה ואפילו לפיה"ת שחידשנו לא הוציאו אלא הנדונייא ונ"מ שלא נשתעבדו מן הדין מחיים אבל מעשה ידיה שמן הדין משתעבדים אלא שהוא סילק זכותו מהם בזה לא תיקנו. מ"מ עכשיו שקדמה האשה והקדישתו מחיים שעה א' קודם מות הבעל הרי היא כאלו מכרה או נתנה מחיים. וכשמת הבעל אחר כך אין זה בכלל הנכסים הנמצאים לו ולה שכבר יצא זה מרשותה. ומ"ש בשטר התנאים הנ"ב שבחיי שניהם אין חלות להקדש ויכולין למוכרו וכו' אין זה לו' שחזרה האשה וזיכתה אותו לבעל שיכול הוא למוכרו או למש'. וממילא יכול ג"ך לשעבדו. דליתא שהרי כבר הקדימו הסופרים שהוא ממע"י וכלו' שעדיין הוא שלה אלא שלפי שהזכירו שאחר מיתה יהיה הקדש חששו פן יחול ההקדש מעכשיו ואפי' יפייס הבעל לאשה לתתו לו ולמוכרו או לשעבדו לא יוכל למכור או אם תרצה האשה למוכרו שלא תוכל