שופריה דיעקב חלק א סא

הבעל מה"ד וילך וישא אחרת ויאכל גם אכול את כספם. מכל זה היו נמנעים מלתת או להוריש במותם לבנותיהם להכניס נדונייא גדולה לבעל. ולכן כדי להפיס דעתם לתת ולהוריש ולהטיב לבעל שימצא במותה מה לירש תקנו שיחזור החצי מהנדונייא הנשארת בעין לבניה או לאביה או למעניק דלהחזיר הכל לא יכלו לתקן שלא לעקור דבר מן התורה לגמרי. אבל עקרו החצי והניחו החצי. וגם אותו החצי שעקרו עשו אותו כמתנה שלא יירשנה דאדעתא דהכי נשאת לו. וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ז ע"ש. אבל לתקן שלא יירש הבעל מנדונייתה כלום אם היא קיימת. ולא עוד אלא שאפילו אם נאבדה הנדונייא לגמרי או שנשאר ממנה מעט שיצטרף הכל עם נכסי הבעל ויתן הבעל משלו ומשלה המחצית אפי' אם הוא יותר ויותר מכל הכתובה והנדונייא זו לא אמרה אדם מעולם. שלא דיו לבעל ליטול הימנו מה שהורישתו תורה לגמרי עוד נטול ממנו חצי נכסי עצמו זה תימא גדול. והיה דומה בעיני הרואים כאלו באו לסטים על הבעל ושללו אותו ואין מושיע. וכמעט שהיינו לשמצה בקמיהם שאומרים שח"ו נשתנית התורה והמשנה והגמ' והפוסקים. ולכן היו רבותינו ב"ד שלפנינו זלה"ה נזקקין לדבר כשהיה בא מעשה כזה לפניהם. רצוני כשהיו נכסי הבעל מרובין מהנדונייא הקיימת וכ"ש מכל הכתובה לפשר שאם יהיו בנים שממנו וממנה יטלו הכתו' דוקא. ואם יהיו אביה או אחיה יטלו הנשאר קיים מהנדונייא או למרבה סך הנדונייא. הכל לפי הענין. וזה כשלא היה לה זרע כלל אפי' בן יומו. אבל במקום שהי"ל זרע שנצטרף בזה עוד תימא אחרת ששולחן ערוך לפנינו מקובל ומרוצה לכל ישראל שקטן בן יומו נוחל ומנחיל אפי' ידוע שלא כלו לו חדשיו. ואפי' בירושות שמן הדין לא היו מפשרים הב"ד זלה"ה אלא בנשאר קיים מהנדונייא או יותר מעט. ומנהג זה נהגו הב"ד זלה"ה ובראשם הרב מ"ד זלה"ה כמה פעמים בר"א אטרזמאן. וברי"ח לכרייף. ובהר"ד בן שלוש וחיים נחמני ודומיהם. ולסוף עשו תקנה קבועה מזה כי ראו שבתק' קאסטי' לא נתפרש היטב שחלוקה זו היא אפי' בשנכסי הבעל מרובין מאד מהנדונייא ואפשר שלא דברו אלא ברוב שנכסי הבעל שוין לנדונייא או יותר מעט או שלא דיברו אלא בשאין הבעל רוצה לתת כל הנדונייא הנשארת או הכתו'. אבל אם הוא רוצה אין כופין אותו לחלוק. והגם שראו ושמעו לראשונים שקדמו להם שלא היו מדקדקים בזה ובכל גוונא היו חולקין עכ"ז אחר שראו שיש חלול ה' בדבר לא חשו מלבטל מנהג הא' דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב. ואחר שראינו לרבותינו ז"ל נוהגין כן אפי' קודם התקנה יצאנו גם אנחנו בעקבותיהם וכתבנו לחכמים יש"ץ שכן דעתינו נוטה בנד"ז אפי' למקום שאין תקנה שלא יטול אבי האשה כ"א מה שנשאר קיים מהנדונייא שהחלוקה בנד"ז הוא תימא גדול וכמ"ש. ובפרט שהיה הולד בריא ונגמר שערו וצפורניו ושלחנו להם פסק הרב מ"ד זלה"ה. מזה אפי' באין הולד בריא ולא נגמר שערו וצפורניו ללמוד ממנו בק"ו לנד"ז. וכשראו כ"ז החכמים יש"ץ פתחו גם הם לזכות הבעל כי כך חובתינו וכך יפה לנו לצאת בעקבות רבותינו ז"ל. ובפרט הרב מ"ד זלה"ה שהוא אילן גדול לסמוך עליו ומאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד דעתו ז"ל. ואפי' בחייו היו כל חכמי דורו נשמעים לדבריו כמשה מפי הגבורה וכ"ש אנן יתמי דיתמי שבודאי ראוי לנו ללכת אחר דבריו ולא להרהר אחריהם. ומקרא מלא הוא לא תענה על רב. וכיון שכן מהיכן הרגלים להסכים תחלה לדבריו ולפסק דינו ואח"ך לחזור ואמרו כל הגוים גלה כבוד מישראל. ואלמלא לא נגלו דבריו אליהם ולא ניתנו ביד הבעל להראותם בעירו ע"פ הבטחתם שהבטיחינו החרשנו, אבל עכשיו שכבר נגלו דבריו אליהם וחתמנו אנו והם אחריהם מה נעשה כי יקים אל. ומה יאמרו חכמי העיר שיגיעו דבריו אליהם ולמטה מהם דברינו ודבריהם הולכין בנתיבו ויראו עכשיו החזרה האם לא יאמרו מנו רב ולא ידענא ליה. או לפחות יחזרו מידיעתם בו שמכירין הם אותו לשעבר ארייא דבי עילאי רבן של כל בני הגולה. ועכשיו יאמרו וכי הוא משה שאלמלא לא ידעו החכמים שחלילה חלילה אין ראוי לסמוך על מאן דסני ליה לא היו פונים אל דבריו עורף אחרי ראותם אותם. ומה גם שהסכימו עמו תחלה וחזרו בלי מכריח ונמצא מוציאין את הקדש לחול ח"ו. או לפחות יתמעט כבוד החכמים המסרבים מלקבל דבריו בעיניהם שיאמרו הבן דחפו: והלא תראה הוראת הה"ג מהר"ר יעב"ץ זלה"ה ע"ע שבועת אל' לתת חלקה ליורשיה אחר מותה אפי' לא נשבעה שכל חכמי דורו אשר מאריות גברו חלקו עליו. ומהם הרב מהר"י עייאש והרב מהריב"ם והרב מהר"ר אד"א. וזולתם רבים חלקם בחיים. ולבסוף נתפשטה הוראה כדבריו אחר שכבר הורה זקן מר קשישא בישראל גדול שמו אעפ"י שהוראתו לכאורה היא נגד המשנה והגמ' וכל הפוסקים. וגם שהיא להוציא ממון מיורשי הבעל המוחזקין. עכ"ז אחר שראו הדורות שאחריו שהדבר יצא מפי המלך וטעמו ונימוקו עמו לא יכלו לענות דבר. ואפילו המהנדזין עכ"פ מפשרים ליותר מעט ליורשי הבעל. יען מצאו מקום ממה שיצא מפי הרב. ואפי' לפשר לשליש ולרביע לא שמענו. וברית כרותה לשפתים. וע"ע בדברי הרב"י בא"ה סי' קי"ח בשם הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל דכל טצדקי שאנו יכולין לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים ע"ש. וזה כתב הרב בתק' טוליטולא לגבי מחצית הנדונייא שנוטלים היורשים במות האשה אם מחלה בו האשה לבעלה. וכ"ש בתקנת קאסטלייא דודאי דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות שלא להוציא מהבעל את שלו אנו עושים. קנצי למלין במקומינו אנו עומדים וכדעתינו אז. דעתינו עתה. ואעפ"י שאין אנו רשאין לו' קבלו דעתינו רשאים אנו לומר קבלו דעת רבינו הגדול זלה"ה שאנו ואתם חייבים בכבודו ובמוראו שלא להכריע את דבריו. וכ"ש לעבור על דבריו. וכ"ש שרשאין אנו לומר הורונו מאיזה טעם אתם חוזרים מסברתכם הא' שהרי סברתכם הא' עומדת לעד מתחלה וע"ס ולית מלכו דתזעזעינה. ומתוך דברינו תשובה מוצאת גם לטענת חכמי תאזא. שכבר תפס האב ויכול לו' קים לי שעם דברינו נתבטל כל זה. ומי שחותמו אמת ינחנו בד"א משגיאו' יצילנו. ומנסתרות ינקנו אכי"ר: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן כ"ז. הן היום נלב"ע הבעל הנ"ב. ועמדו בע"ח שלו ליפרע מהס"ת הנ"ב והוציאה האל' שטר התנאים הנ"ב שבו מפורש שהס"ת הנז' הוא ממעשה ידיה שזיכה לה