שופריה דיעקב חלק א נח

נשאר בדד נשא אשה ענייה אחרת גרועה מהא' ומתה יתן עוד חצי ממון הנשאר ומשכחת לה ישא עוד אחרת ותמות תחתיו לא השלים ד' או"ה נשים עניות עד שנשלל מכל ממונו ונשאר נודד ללחם. וכל עושרו הרב נהפך לזרים אשר לא עמלו בו ולא גדלוהו. ובדידי הוה עובדא שגרם החטא ומתה אשת נעורי ות"ל השאירה אחריה ברכה זרע ברך ה' ולא הוצרכתי לתקנה ואח"ך נשאתי ב' נשים זו אחר זו ולא הניחו זרע. ואלולי חכמתי עמדה לי שעשיתי עמהם תנאי הייתי יורד לטמיון ב"מ ומה יעשו עניי הדעת העלובים אשר נתפסים במצודה רעה מצודים וחרמים לא ידעו הציל נפשם ומהלכים לפי תומם בדרך כבושה אלא שת"ל ממני ראו וכן עשו וניצולו הם ויורשיהם. וע"ך אני הקטן אומר שאפי' יצוייר שכך היתה תקנת החלוקה אמינא ולא מסתפינא כי אין לשמוע לה כלל. וכל העובר על פקודים כאלו. מבורך מפי עליון לא יאונה לו כל און ורוח ה' ורוח עבדיו נוחה הימנו לדון דין אמת ות"ל זיכנו ה' ובטלנו מנהג זה ועשינו מנהג חדש שכל שתמות אשתו ב"מ בחייו אם היו יורשיה משפחת בית אביה יוכל הבעל לפטור עצמו מהחלוקה בשיתן להם הנשאר קיים מנדונייתה ותו לא. והנה קרה מקרה בת"ח א' שמתה אשתו בלידתה בת א' והוא ירא ורועד שמא לא תשלם ל' יום ויצטרך לחלוק כל הנמצא לו כפי המנהג עם אחי אשתו. ועם היות כבר נתקנה התקנה הנז' יאמר אומר כי בשעת מיתת אשתו עדיין לא נתקנה. ואם לא תשלים הבת שלשים יום ומספיקינן לה בנפל. א"כ למפרע כשמתה אשתו כבר זכו יורשיה בחלוקה ואין מציל מידם לפי המנהג. לזה אני הקטן או' דבצירוף השני טעמים הנ"ל ס"ס ספק היא נפל. ספק אינה נפל. ואת"ל נפל שמא אין אנו מחוייבים כלל לילך אחר תקנה זו מטעמים שכתבנו. וכל ס"ס אין מוציאין מן המוחזק אפי' בדאורייתא כ"ש בתקנה דקי"ל דכל ספק בתקנה העמידהו על ד"ת ובגמ' כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל. הא לא שהא ספיקא הוי. ומה גם לס' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' נחלות הי"ג אפי' היה הקטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחרי אמו אפי' שעה א' נוחל ומנחיל עכ"ל. והארכתי במ"א דלס' רבנן פוטר מן היבום בדיעבד. ואם אשת כהן היא אינה חולצת: באופן שמטעמים אלו דעתי הקצרה מסכמת שאם יהיו נכסי הבעל מרובים שאין לירד לשום חלוקה כלל רק כל א' יעמוד בשלו ודי ליורשי האשה שיטלו נכסי הנדונייא ולא יטול הבעל עמהם דבר. זהו הנלע"ד בזה ע"כ נמ"ך בפסקי הרב זלה"ה בכ"י קדשו. ולראיה ח"פ בח"י לאדר א' שנת תקב"ץ לפ"ק וקיים: יצחק אבן צור ס"ט: דוד ן' חסין ס"ט וס"ל נמ"ך מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו הוא רבינו הגדול זלה"ה. ובפרט בנד"ז של אליהו בן מוויאל מתו' תאזא יע"ה שנלב"ע אשתו אחר שילדה בת וחייתה הבת בחיי אמה כשמנה ימים ואחר אמה כי"ח יום ב"ה כ"ו ימים. ויש עדים שהיתה בריאה ונגמר שערה וציפורנה ולפי מהותה נראה שכלו חדשיה אלא שחולי השיעול והטלטול על שדי מניקות שאינם אמה הא והא גרמו לה שמתה דפשיטא שראוי לפסוק שאין לאבי האשה כלום ובפרט בנכסי הבעל. ואף אם יש לפשר דיו לאב שיטול הנשאר קיים מנדונייתה אחר מה שבלה ואחר מה שאבד בתכריכי' שלא כדין ושלא כשורה לתת למתים כלי כסף וכלי זהב שהוא מעשה אדום. וכמ"ש רבינו הגדול אבי התעודה הרמב"ם ז"ל וז"ל. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבים ומרוקמין ואפי לנשיא שבישראל שזהו גסות הרוח. והשחתה ומעשה עכו"ם עכ"ל. ומן הידוע שאלמלא נשאר הדבר לרצון הבעל לא היה נותן. אלא שחברו עליו חמיו וחמותו כי יחם לבבם ובפרט בראותם שהניחה בת ואין להם כלום בנכסיו חשבו מזימות להשחית ולהתעיב ולשרש אחר הבעל להומו ולאבדו. ובפרט במה שבידו קיים מנדוניית האשה לבל יראו זרים אוכלים כוחם ולכן כל מה שנאבד בתכריכין מהנדונייא אבד לאב ויטול מה שנשאר קיים ביד הבעל מהנדונייא אין עוד. ואם נטל כלום יותר מזה בעמוד והחזר קאי ורשאי הבעל לתובעו ולהוציא ממנו בדין. ואם יתן כתף סוררת נעשה לו משפט. דלא ציית דינא. וה' אלהים אמת ינהלנו בדרך אמת וינחנו במעגלי צדק למען שמו אמן. וע"ד אמת וצדק חתמנו פה מכנאסא יע"א בשי' אדר תקב"ץ לפרט קטן. והשו"ב וקיים: שלמה טולידאנו ס"ט.. מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט. נוסח האגרת ששלחתי אני החותם מטה לחו"ר פאס ישצ"ו על ענין הנ"ל. ותושובתם אלי: וזה נוסחי על טענת מכ"ד שחיה הולד בחיי אמו כ"ו ימים. ואומר הבעל שהיתה בריאה אלא שחולי השיעול קרה לה ומתה מחמתה. וגם אומר שהפסידוהו קרובי האשה בתכריכין קרוב למאה מתקאלים. הנה יגיע ליד כת"ר פסק מהרב הגדול מ"ד זלה"ה לזכות הבעל ונעשה מעשה כדבריו דרך פשרה. ולכן אם יסכים כת"ר ובית דינו לכתוב לזכות הבעל שיתן לאבי האשה כל הנשאר מנדונייתה דוקא. גם אני אבא אחריכם. ולכן ישיב כת"ר בשולי כתב זה מה היא דעתו בזה. ואז נכתוב אנו דרך פסק ונחתום ובתנאי שיחתום כת"ר ובית דינו אחרינו. וה' ינחנו בדרך אמת ושלם כת"ר יסגה כנפש נא"ה: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל האשל אשר ברמה. מלא רוח חכמה. אדם הראשון נר"ו אחדש"ו דעתינו בזה שעם היות. שבתקנה הזכירו בן ל' יום דוקא יש לחלק ולומר דה"מ כשמת מאיליו ולא נתחדש לו חולי אחר מעצמו. ולכן כל שלא כלו לו שלשים אמרינן בחזקת נפל וכאלו לא היה. אבל בנ"ד שידוע שכלו לו חדשיו וגמרו שערו וצפורניו והיה כבריא אלא שקרה לו מקרה וחלה מחמת חולי אחר כמו בנ"ד שחלה בחולי השיעול לא דברו חכמי התקנה בזה. ועכ"פ יעשו דרך פשרה שיעמוד כל א' בשלו שיטלו יורשיה מה שנשאר מנכסיה דוקא. זה מה שנ"ל אם תסכימו עמנו ור"ש: יהונתן סירירו ס"ט רפאל אהרן מונסוניגו ס"ט יעקב סירירו ס"ט שוב אחר ששלחנו לחכמי פאס האגרת הנ"ל עם פסק הרב מ"ד הנ"ב ושלחו לנו בשולי האגרת תשובה כנ"ל עם טופס פסק הרב מ"ד זלה"ה ששלחנו להם. שוב כתבנו אנחנו בשולי הפסק של מ"ד ז"ל מה שכתבנו כנ"ל. וחזרו גם חכמי פאס שלשתן וחתמו עמנו. אח"ך קודם שיגיעו הדברים לתאזא נשמעו הדברים לחכמי