שופריה דיעקב חלק א נו

לשקר עכ"ד. לענ"ד אין לדברים אלו עיקר דהכא שבועה המוטלת עליה מן הדין היא שלא התפיסה בעלה צררי לפרעון כתו'. וגם תגלגל שלא תפסה מעצמה וליש מי שאומר אף שלא מחלה לבעלה בכתו' ובשבו' זו היא זוכה ליטול מחצית הנכסים. ואין מוטל עליה כלל לישבע שכל הנכסי' הנמצאים לבעל קו"ט נשארו לזכותו אחר מותו. ושיש לה זכות בהם קרקע וטלטל ליטול בהם מחצית. מחשש שמא נתן הבעל מהם ליורשיו בחייו. או שמא סילקה האשה עצמה בדבר קצוב וכיוצא דכולי האי לא חיישינן ולא תקון רבנן שבועה ע"ז כלל. אפי' בתורת גלגול. אלא שהשבועה שתיקנו רז"ל. מחשש צררי דהות שכיחא בימיהם על הכתו' כדת הנז' שנשארה גם בזמנינו אחר התקנות. וכיון שכן כשתשבע האשה השבועה המוטלת עליה לבד שלא התפיסה צררי לכתו' ושלא מחלה בכתו' מתקיימת זכותה בכל הנכסים ונעשו מיד הקרקעות שהם בחזקתה מנכסי בעלה הא' כנ"מ. וזו שנשבעה כראוי והוסיפה לישבע שבועה שלא היתה חייבת בה שאין לה זכות בקרקע והוא דבר שאינו נוגע לשבועתה הא' לעשותה שקר שאפי' אם בעלה נתן לבנו היא מיהת לא נפרעה בכתו' ולא מחלה ממנה כלום א"כ אין זה כ"א הודאה אחרת להפקיע זכות בעלה הב' ומהיכן הרגלים להאמינה בכך. וזה שאמרו דאם מכרה קודם שבועה יכולה לחזור אינו אלא בכתו' כדת שאינה אלא בע"ח ושעבוד הוא דאית לה על נכסי בעלה. וב"ח מכאן ולהלן הוא גובה ולהכי אם מכרה קודם שבועה יכולה לחזור. וגם זה דוקא אם מכרה בלא שומה וכמפו' בדברי מר"ן סי' צ"ו ע"ש. אבל למנהגינו שיש לאשה זכות וקנין הגוף מן התקנה במחצית כל הנכסים בלא שומה ובלא גביית ב"ד. פשיטא דאם מכרה אפי' קודם שבועה אינה יכולה לחזור אלא שתשבע אח"ך ויעמוד הלוקח בשלו. וא"ך בנד"ז אם הכניסה האשה הקרקע לבעל הב' דהוי כמכרה ואח"ך הודית שאין לה זכות בו דהוי כאלו חזרה מהמכר אין חזרתה כלום אלא שתשבע אח"ך שלא התפיסה צררי לכתו' ולא מחלה ותעמוד בשלה. והרי נשבעה. וממילא זכתה וזכה הבעל מכחה. ומה שהוסיפה אח"ך להודות שאין לה זכות בקרקע. אין דבריה כלום להפקיע זכות הבעל. ואף אם תהיה הודאתה קודם שבועה הודאה. תקרא חזרה כיון שנשבעה אח"כ מיד זכתה. וזכה הבעל מכחה. והודאתה ושבועתה שאח"ך שאין לה זכות אינה כלום. וכ"ש אם לא נשבעה שאין לה זכות אלא שהודית שאין הודאתה כלום. ואין היורשים זוכים ע"י הודאתה שהרי כשתשבע שלא נפרעה זוכה ליטול כל חלקה. וזוכה הבעל מיד מכחה והיא שבועת אמת שאינה מכחשת. הודאת' ול"ד לההיא דסי' מ"ז שאינה יכולה ליפרע כ"א ע"י שבועת שקר המכחשת הודאתה. ובר מן דין יראה שאם החזיקה האשה במחצית הנכסים קו"ט מדעת היורשים. ועמדה ונישאת והכניסה הכל לבעל. שוב אין עליה שבועה כלל. שהרי חלקו ונטלה חלקה. ומסתמא מחלי לה. וכן כתבו הא' ז"ל דכל שחלקו ולא תבעוה לישבע. שוב אינם יכולים להשביעה בין אם היורשים גדולים וחלקו ע"י עצמן. בין אם היורשים קטנים וחלקו ע"י בד"ץ או אפוט' דמסתמא הב"ד או האפוט' מחלו לה השבועה. מטעם שנראה בעיניהם. או שהיורשים עצמן מחלו. ודעדיפה כתב מור"ם בסי' צ"ה משם הרשב"א דאם פרעו לה מקצת הכתו' וזקפה עליהם שטר מהשאר שוב אינם יכולים להשביעה וכתב חלקת מחוקק דמעשה שהיה כך היה. וה"ה אם זקפה עליהם הכל. הרי דאפי' בזקפה עליהם ועדיין לא פרעו אמרי' מסתמא מחלו. אע"ג דקי"ל שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. ואיכא למימר שהחיוב שהיה על אביהם החזירו עליהם ולעת הפרעון אז רוצים להשביעה, וכ"ש אם פרעו לה לגמרי או שחלקו לפי מנהגינו. והחזיקוה במחצית המטלטלם ובמחצית הקרקעות והכניסה אותם לבעל. דפשיטה דתו אינם יכולים להשביעה וממילא אין הודאתה להם הודאה אח"ך: באופן שהדבר פשוט שאם החזיקה האשה בנכסים קו"ט והכניסתם לבעל כנ"מ או כנצ"ב פשטה דאין הודאתה כלום אפי' אם היתה צריכה שבועה על הכתו' שהודית קודם ואח"ך נשבעה. ואפי' נשבעה ג"כ על ההודאה שהיא אמת וכנד"ז דכל ההודאה והשבועה שעליה. הרי יש לה זכות לה ולבעלה מכחה ע"י שבועת הכתובה. אך אם לא החזיקה האשה בקרקעות כלל. ולא חלקה אלא במטל' ושתקה והניחה הקרקעות ליורשי הבעל אע"פ שהם היה בדעתם שעתידה לתובעם וגם כשנשאת לא הזכירתם לבעל כלל ונשארו בחזקת היורשים. ובעודם בחזקתם עמדה והודית להם שכדין הם מחזיקים בהם כי אין לה בהם זכות כלל. נראה שהודאתה הודאה וזכו היורשים דדמי לנכסים שאינם ידועים לבעל שאע"פ שהיו בחזקת האשה. כיון שלא היה לבעל ידיעה מהם עד עתה. אם מכרה או נתנה קודם שידע מכרה קיים. דכל שלא ידע לא זכה בהם. וק"ו הוא לנכסים שלא היו בחזקת האשה מעולם אע"פ שהוא יודע שבעלה הא' יש לו קרקעות ידועים. וסתם כל אדם כשמת נוטלת בהם אשתו מחצית. מ"מ כיון שלא היו בחזקתה מעולם. והודית שבאמת אינם שלה ואין לה בהם זכות כלל כ"א ליורשים המחזיקים בהם נאמנת האשה בהודאתה עליהם. ויש להביא ראיה ע"ז דאין מבטלין הודאת המודה במקום שחב לאחרים אלא אם הוא מוחזק בדבר. מהא דכתב הטור ומר"ן סי' רמ"ה באומר נתתי שדי לפלוני וזה אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן. דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ואין ב"ח של הנותן גובה חובו כ"ז שישאר ביד הנותן ממה לפרוע. אבל אם לא נשאר ביד הנותן ממה לפרוע לא מהני הודאתו לחוב לב"ח. כיון שבע"ח קדם והקרק' היא עד עתה בחזקתו. עכ"ל הטור. מזה מבואר דמידי הוא טעמא משום דהקרקע בחזקתו עד עתה שהודה אבל אם היה הקרקע בחזקת המקבל מזמן שאומר הנותן. והנותן אומר שבמתנה בא לידו. והמקבל אומר בשכירות בא לידו. נאמן הנותן בהודאתו להפקיע בעל חובו. אע"פ שידוע שהיה שלו מעולם והמקבל צווח שלא נתן לו. וכן מוכח עוד ממ"ש הטור ומר"ן אח"ז בשם הרמב"ם. מקבל מתנה שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי. או שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטילה היתה מעיקרא שלא קיבלתיה אלא בע"כ. או באונס או בטעות או כיוצא בזה. דבריו קיימים ונשבע שבועת היסת ותחזור לבעלים. טען הנותן שומר אתה עליה. או שלא מדעת נתתיה. או גזולה היא בידך נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר ע"כ: וכתב הרב"י משם ה"ה דטעם השבועה בחלוקה א' הוא בשביל בעלי חובות אם תבעוהו ואמרו לו אתה מערים בזה להפקיעו מתחת ידינו. וכן פי' בדבריו מר"ן בש"ע ע"ש. וכתב הרב בד"מ