שופריה דיעקב חלק א נ

בשטר. ואם איתא דכב"ח שויוה לאלמנה היה צריך שבועה המוקדם בשבילה. הא ודאי דכיורש שויוה: ומ"מ דינם של הרבנים אמת ויציב דאע"ג דשויוה כיורש לגבי מלוה שמודה הבעל בה וידוע שלא נפרעה כגון ע"פ ג' דרכים הנז' מ"מ לגבי מלוה שלא הודה בה הבעל בחליו ואין ידוע אם נפרעה אפי' אם היא בשטר ובנאמנות מפורש אין גובה הב"ח מחלקה אלא בשבועה לפי שאינה בכלל נאמנות כלל שהרי אינה בכלל ב"כ דלאו מכחו היא יורשת אלא בכח כתובתה וכמ"ש מהריב"ע ז"ל. וה"ז כבא ליפרע מן היורשים בשטר שאין בו נאמנות עליו ועב"ך והיינו דמדמינן לה לבע"ח וכמ"ש מהריב"ם ז"ל דהו"ל כשני ב"ח מוקדם ומאוחר דלא מהנייא נאמנות לגבי המאוחר אפי' אם פי' שהאמינו לגבי הב"ח מאוחר וצריך המוקדם שבועה כל שאין המחצית של היתומים מספק אבל אם הוא מספק א"צ שבועה דהמלוה אומר מחלק היתומים אני נפרע. וכמ"ש מהרמ"ט ז"ל. ע"כ היתה תשובתי לסאלי יע"ה והסכים הרב מ"ד זלה"ה ומו"ח הוא הרב המבי"ן זלה"ה. הלא הוא כמוס עמדי. ומכאן תשובה מספקת לשאלת כת"ר ולטענת החולקי' הנז': ועל השאלה הב' בזה צריך לעמוד תחלה על עיקר הדין ומימלא רווחא שמעתתא. הנה מקור דברי מור"ם הוא מדברי רבינו ירוחם הביאם הב"י בסי' הנז' יעו"ש לשונו שלא להאריך. ועם היות שהרב"י כתב על דבריו וצ"ע ברור הוא שגירסה מוטעית נזדמנה להרב"י בדברי רי"ו וע"כ הצריך עיון. וכ"כ הש"ך סקנ"ב ע"ש. וצריך להגיה בדברי רי"ו שהביא הב"י במקום מוכר מקבל כי קרובים הם להשתנות. ובמקום ברשותי הוזלה ברשותו כלו' ברשותו של נותן. ובמקום מקבל דסיפא צ"ל למקבל כלו' ואינו יכול לומר נותן למקבל. ובזה יהיו דברי רי"ו כדברי מור"ם בהג"ה. והנה רי"ו ציין ע"ז בסוף דבריו בפ' המוכר פירות וחיפשתי בפ' המוכר פירות ומצאתי שראית הרב ז"ל משם הוא מההיא דאיתא התם האי מאן דקביל חמרא אדעתא דמימטי ליה אפרוותא דזולשפט וכו' ע"ש. והביאו הטור ומר"ן סי' רל' ס"ט המקבל יין מחבירו בעיסקא כדי להוליכו למקום פי' למוכרו שם. וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיץ ה"ז ברשות מוכר וכו' ע"ש ע"כ וז"ל רשב"ם שם בגמרא אבל אם אמר בעל היין אפי' אם הוקיר לא יהיה לך רשות למוכרו בכאן אלא זיל ואמטייה אפרוותא דזולשפט ששם היו מוכרים היין ביוקר וקודם שהגיע לשם הוזל היין בכל המקומו' ופיחת מכדי הדמים שקיבלו. דינא הוא שמקבל בעל היין כל הזול דכיון דאפי' אם הוקיר מיד לא הי"ל רשות למוכרו עד שמגיע לפרוותא דזולשפט לענין זולא נמי ברשותה דבעל היין קאי עכ"ל. ומזה למד רי"ו ז"ל לנדון דידיה שהוזלה הסחורה בכאן. ועדיין ביוקר במקום שרוצה להוליכה שיש למקבל ליטול בכל הריוח שיהיה יותר על מה ששוה הסחורה בשעת הולכה. ואין לנותן לו' לו שלא יטול כ"א בריוח היותר על הסכום שבו קיבלה בשעת קבלה כשם שאם הוקרה בכאן אין למקבל ליטול כ"א בריוח שיהיה בה יותר על שעת הולכה וק"ק על הסמ"ע שכתב על דברי מור"ם וה"ה אם נתייקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה ע"ש דמשמע דהוקרה ילפינן מהוזלה. ואיפכא הוא דהוזלא ילפי' מהוקרה כמבואר בדברי רשב"ם ורי"ו וה"ל למיכתב בלשון ילפותא דהוזלה דקאמר מור"ם יליף לה מהוקרה: אך נר' שדעת הסמ"ע ז"ל דמאי דתלי רשב"ם הוזלה בהוקרה הוא לפי מה שהקדים בדבריו דמיירי באמר ליה בעל היין אפי' אם הוקיר בכאן אין לך רשות למוכרו כ"א בפרוותא דזולשפט ומשו"ה פשיטא ליה בהוקרה דאמר ליה בפי' אפי' אם הוקיר וכו' טפי מהוזלה אף שלא פירש כלום. וסירכא דרשב"ם נקט רי"ו ולקושטא דמילתא סבירא ליה לסמ"ע דאפי' בלא א"ל בעל היין אפי' אם הוקיר וכו' אלא שנתנו לו ע"ד להוליכו לפרוותא מסתמא הכי הוא שאין לו רשות למוכרו בכאן. וכיון דעיקר טעמא בהוקרה הוא משום דמסתמא העיקר הוא שער מקום ההולכה. א"כ ליכא רבותא כלל בהוקרא טפי מהוזלה וכי הדרי נינהו שעיקר הטעם בשניהם משום דמסתמא העיקר הוא שער מקום הולכה ומינה נמי לנדון רי"ו דליכא רבותא בהוקרה טפי מהוזלה שהטעם בשניהם שוה משום שהעיקר הוא שעת הולכה: ובאמת דעת הסמ"ע ז"ל הלזו אמת וצדק בלי ספק דודאי מ"ש רשב"ם אבל אם א"ל בעל היין וכו' הדבר ברור דלאו לעיכובא. וכוונתו דכיון שא"ל הנותן ע"ד להוליכו למקום פ' שהוא ביוקר הרי הוא כאומר לו בפירוש שאין לך רשות למוכרו בכאן אפי' אם הוקיר אלא במקום פ' שהוא יותר ביוקר ומנותן לענין יוקרא ילפי' למקבל לענין זולא. ותדע שכן הוא שהרי בטור בסי' ר"ל מפורש דמדמי הך מילתא לזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ויזבון ולא איצטריכו ליה זוזי ע"ש. והתם לא בעינן כלל שיאמר בפירוש שאיני מוכר כ"א ע"ד לעלות לא"י ואם לא עליתי איני מוכר דא"כ פשיטא דמצי הדר אלא באומרו שהוא מוכר ע"ד לעלות לא"י או בשביל שהוא צריך למעות די. דהוי כאלו התנה שאם לא עלה או לא הוצרך למעות לא היה מוכר. ומינה לנותן ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר דודאי אפי' לא אמר בפי' שלא יהיה לך רשות למוכרו בכאן אפי' אם הוקיר אין לו רשות למוכרו בכאן שהרי ע"ד כן נתן לו. וכן הדין פשוט בשותפין שרוצה א' למכור קודם שהגיע זמן הידוע למכירת אותה סחורה שאינו יכול. וכמ"ש שם בסי' קע"ו סי"ד. וק"ו לנותן ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר: וכן נראה מדברי הרמב"ם וטור ומר"ן בסי' ר"ל שלא הצריכו כלל לו' שאין לך רשות וכו' אלא שבאומרו ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר סגי. וכן כתבנו בשנים שעברו בהסכמת כל הב"ד שדברי רשב"ם ודאי לאו לעיכובא. וכן הוא האמת בלי ספק והוכחות רבות לדבר אין להאריך. ובזה מתיישבים יפה דברי הסמ"ע דלא עביד עדיפותא כלל בין נתייקרה להוזלא בנדון רי"ו דפשיטא ליה דרי"ו גופיה סירכא דרשב"ם נקט ורשב"ם גופיה אין דבריו כפשוטם וכמ"ש. העולה מכל האמור שדברי רי"ו שהעתיק מור"ם בין בהוקרה בין בהוזלה אפי' בנותן בסתם ע"ד להוליכו למקום פ' מיירי ומינה נמי לגבי מקבל שא"צ שיאמר בפי' שאיני מקבל כ"א אדעתא שישאר כמו שהוא בשעת קבלה אלא אפי' קיבל בסתם ושוב הוזל מסתמא אין דעתו לקבלה כ"א בשער של שעת הולכה. ולכן נר' שאפי' לא ידע המקבל כלל סכום הסחורה בשעת הולכה ואחר שהלך ומכר אז נודע לו שנשתנה השער והוזל משעת קבלה לשעת הולכה דפשיטה דאין מחשב לנותן כ"א כפי מה שהיה שוה בשעת הולכה. וכל הריוח היתר על שעת הולכה יטול בו המקבל חלקו: