שופריה דיעקב חלק א מט

ואם עבר ומכרן המכר בטל וכמ"ש שם בהג"ה סי"ד ע"ש. י"ל דמה שהוחזר בעדם יהיה של יורשי האשה. משא"כ בנצ"ב שהם שלו לגמרי ומדברי הרב ח"מ דאייתינן לעיל שכתב אם גנבו נ"מ של אשתו וכו'. נר' דדוקא נ"מ אבל נצ"ב שהם לאחריותו אע"ג דהוי ראוי יורש הבעל. ולכן נר' לדון בזה שמה שהוחזר בעד חלק הבעל יטול הבעל לעצמו ומה שהוחזר בעד נצ"ב יחלקו הבעל ויורשי האשה. דחשבינן לנכסים אלו של שניהם. וכל מה שהוחזר בעדם יחלוקו שניהם וכההיא דנפל הבית עליו ועל אשתו דסי' ץ' ס"ו דבנצ"ב חולקין ע"ש. זהו הנלע"ד בזה. הוא"ל שההטעאה שהטעה הבעל לשר ואמר על מנה מאתים יטול כנגדה תחילה מר"מ כגון אם נשלל מהם באמת מאה. חמשים של הבעל וחמשים של האשה והבעל טען מאתים. ונתפשר עם השר במאה. יטול תחלה הבעל חמשים בעד ההטעאה. וחמשים הנשארים יטול הבעל כ"ה בעד נכסיו והכ"ה הנשאר יחלוקו הבעל ויורשי האשה בשוה ועיין בחו"מ סי' קפ"ג ס"ז דאם שלח שליח לקבל מעות מעכו"ם וטעה העכו"ם ונתן לו יותר הכל לשליח ע"ש. כ"ש בנד"ז שלא טעה מעצמו אלא שליח הוא המטעהו: גם לענין בעלי הפקדונות נר' פשוט שיחלקו הממון שהוחזר לפי ערך כל הממון שאבד משל הנפקד ומשל בעלי הפקדונות. כיון שהנפקד קבל אל השר גם על פקדונותיהם. ובעדם ג"ך החזיר השר מה שהחזיר וגם הם היו יכולים להציל. וכמ"ש בסי' קפ"ה דאם היו יכולים להציל וקדם א' והציל אעפ"י שאמר לעצמי אני מציל מה שהציל לאמצע ויטול כ"א מהם שלו ע"ש. וע"ע בסי' רצ"ב: באופן שלפי מה שבא בשאלה שלא חזרה הגזילה בעינה ואפי' דמי הגזילה לא קבלום מיד הגוזלים עצמם שהיו חייבים להחזיר בשעת פטירת האשה אלא אחרים פרעו בעדם שקנס אותם השר מספק שמא היו באותה עצה. וגם שלא ישבו לשמור ולתור את הדרך אחר שיתברר זה הטיב שכך היה המעשה א"כ ריוח הוא זה שבא אחר פטירת האשה. ואין זה כלל בכלל התקנה שיחלוקו הנכסים הנמצאים לו ולה ויטול כ"א שלו דדמי לשיירה שיכולין להציל ועמד א' והציל שיטול כ"א שלו. או לשותפין שאמר א' לעצמי אני מציל שהרי חלק מחבירו שיטול מה שהגיע לחלקו. וגם בנד"ז יטול הבעל מה שהגיע לחלקו לעצמו לערך מה שהוחזר בעד מה שאבד שהוא סך ו' אוקיות למתקאל כנ"ב וחלק המגיע לאשה בעד נכסיה שהם נצ"ב שהם בחזקת הבעל והאשה ובאלו שהם של שניהם יחלוקו הבעל עם יורשי האשה עם שאר נכסים שהיו להם זול"ז. אך ההטעאות יטול אותם הבעל מר"מ וכמ"ש. זהו הנלע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות. וינחנו במעגלי צדק כי"ר החו"פ מכנאסא יע"א בסיון המב"ת פרשז לפ"ק. ושו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל. סימן י"ט. תשובה לעיר רבאט יע"א. מרגניתא דלית בה טימי בתווני לבאי יתיב החה"ש הותיק כהה"ר משה בכה"ר יעקב טולידאנו ז"ל נר"ו יאיר כאור נוגה כי"ר. אחר התפקד בשלום אחי ידרשהו אלוה ממעל. שאלת אחי וז"ל אבקשה מאת פני כת"ר יחוה לי דעתו הרחבה אם אתם דנים כמו שנמ"ך בשם מוהר"ם סירירו ומהריב"ע ז"ל שכשבא הב"ח ליפרע מן האשה והיורשים צריך הבע"ח לישבע כדין בע"ח מוקדם לגבי מאוחר. ואם היה בחלק היורשים כדי ליפרע הבע"ח ל"מ לי דודאי מצי הבע"ח למימר מחלק היורשים אני נפרע וכמ"ש הם ז"ל. הא קא מבעייא לי היכא שאין בעיזבון כ"א כדי פריעת בע"ח מאי. אם אתם דנים כמ"ש ז"ל או לא לפי שבמחז"ק לא נשמע דבר זה מעולם ותמיד הייתי צווח בכרוכייא כי קשה בעיני לדחות דברי הא' ז"ל ח"ו והם אומרים שמלשון התקנה שלא הזכירו שבועה משמע שא"ץ שבועה ולתשובת כת"ר אני מצפה. ג"כ יודיעני דעתו בהא דכתב מור"ם בסי' קע"ו ס"מ המקבל עיסקא מחבירו. והוזלה הסחורה אינו מחשב כ"א כפי מה ששוה בשעת הולכה. אם הוא דוקא בשגילה דעתו המתעסק דאין רצונו כ"א כפי מה ששוה עכשיו. או דילמא אפי' נתעסק בסתם דינא הכי. וכבר כתבתי זה לידין הרשב"ם ז"ל ולא השיבני תשובה מספקת ודעת כת"ר מכרעת. ולענ"ד דאפי' בסתמא דלא חל העסק כ"א עד שיתחיל להתעסק ובאותו זמן כבר הוזלה הסחורה: ועל זה אשיב על ראשון ראשון. בעזר ממנו מענה לשון. על השאלה הא' אין ספק שדברי הרבנים זלה"ה הלכה רווחת. ואת כל ונוכחת. וכבר פשטה הוראתם בכל בדי"ץ המובהקים ואין פוצה פה ומצפצף וכן ראינו לב"ד הגדול זלה"ה שלפנינו דנין והולכין וכן אנו דנין והולכין אחריהם מעשים בכל יום. ותשובת האומרים שבתקנות לא הזכירו שבועה אינה תשובה של כלום ולא מחכמה שאלו ע"ז וכבר נשאלנו ע"ז מסאלי יע"ה לימים ראשונים בימי הרב מ"ד זלה"ה בשנת פש"ר ובאה השאלה לידי אני הצעיר וכך היתה תשובתי שאמת שבתקנות מפורש שכל החלוקות תהיינה אחר פריעת כל החובות בין חלוקת הבעל עם יורשי האשה בין חלוקת האשה עם יורשי הבעל. ומפורש בפסקי הא' דחובות דקאמר היינו בין בשטר בין בע"פ כל שזוכה הבע"ח לגבותו מהיורשים עפ"י הדרכים שנתבארו בסי' ק"ח הכל ינטל מחלק היורשים ומחלק האלמנה וכמפורש בקיצור התקנות להרב מ"ד זלה"ה. ומשמע דאפי' בלא שבועה גובה. כדין גבייה מהיתומים לחודייהו עפ"י הדרכים הנז'. ומזה מבואר להדייא דשוויוה רבנן לאלמנה כיורש דאי כבע"ח מאוחר אע"ג דקי"ל דמלוה ע"פ מוקדמת. קודמת למלוה בשטר מאוחרת כמ"ש בסי' ק"ד סי"ג. היינו אם המלוה ע"פ היא בעדים וכדמסיים מר"ן כיון שעדים מעידים שקדמה. אבל אם אינה אלא בהודאת הלוה פשוט הוא דלאו כל כמיניה לחוב בהודאתו לאחרים. ואפילו ע"י שבועת המלוה. וכ"כ הלבוש ז"ל. ומהריק"ש ז"ל דהיינו היכא דליכא למיחש לפירעון כגון תוך זמן. אבל בהודאת הלוה שמודה שלא נפרע אין חוששין להודאתו ע"ש. ולגבי אלמנה לדידן הרי כתבנו שבאחד מג' דרכים גובה הב"ח אף מחלקה בלא שבועה. וחדא מג' דרכים היא כשהחייב מודה וציוה בחליו. ועוד דבשני ב"ח מוקדם ומאוחר אפי' אם חוב המוקדם בשטר ובנאמנות מפו' עכ"פ צריך שבועה בשביל המאוחר כדין טורף וכמ"ש בסי' פ"ב ס"ב ובסי' קי"א ס"ז. ואפי' במת תוך זמנו לי"א בתרא בסי' ע"ח ס"ב צריך המלוה שבועה לגבי לקוחות. ומינה לב"ח מאוחר וכ"ש בשני הדרכים האחרים דהיינו שחייב מודה ונידוהו ומת בנידויו דודאי צריך שבועה אפי' אם הוא