שופריה דיעקב חלק א מו

התם שהיתה מחוסרת מעשה ליטלם בידה. ולהכי כיון דלא ארצאי מעיקרא. ולא שקלתינהו בידה. אעפ"י דלא ניערה אינו כלום. דכיון דלא שקלתינהו בידה. מוכחא מילתא דאין רצונה. משא"ך הכא שאינה מחוסרת שום מעשה. שלתוך ידה נתן. שפשטה ברצונה ושתקה ולא זרקה. וגם לא אמרה כלום. דבהא מילתא מוכחא מדלא שדתינהו ושתקה והלכה. דנתרצית לדבריו ובלב שלם קיבלה לקידושין. ולהכי הוייא מקודשת להצריכה גט: באופן שמכלל הדברים נלמוד דזרקה אעפ"י שפשטה ברצונה. או לא פשטה ברצונה אעפ"י שלא זרקה אינם צריכים גט: ובנד"ז תרתי איתנהו ביה שלא פשטה ידה ברצונה וגם זרקה. ואין כאן שום הוכחה שנתרצית לקידושין שמה שלא זרקה מיד. תשובתו בצדו לפי שלא שמעה שלקידושין נתן כי בחשאי דיבר. וכמש"ל. שהרי כשאמרו לה הבחורים ששמעו לחישותיו ראה עטאהולי"ך בלקידו' מיד זרקה. קנצי למלין שמכל הריעותות הנמצאות בעדות קידושין אלו אין ראוי להחמיר ולהצריכה גט אחר חזרת העד. אפי' אם חזרתו היא שלא נתקדשה. מפני הלעז וכמ"ש מהר"ם דאייתי' לעיל. כיון שהעדות מעיקרא גרועה ורעועה ושוברה בצדה. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' שהביא הטור ומהר"ם בסי' מ"ב דאייתי' ג"ך לעיל. בהיה לה מעות אצלו וכו' וז"ל. יראה לי דאין כאן בית מיחוש. כיון שהעדים מעידים שלא נתרצית בקידושין וזרקתן לאלתר מידה. ואפי' קול של קידושין לא יצא בעיר שהרי יצא שוברו עמו שהעדים שראו שמעו מה שאמרה לו גם היא דברים כהויתן ולא מיקרי קול וכו' ע"ש. והרי אנו נמנין עם חכמי טיטוואן ישצ"ו שלא הצריכוה גט. ועונין אחריהם אמן מכל הני מילי מעלייתא דאמרן וצויי"מ ויראנו מתורתו נפלאות: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ט"ז. שאלה מעיר פאס בענין בעל שמתה אשתו והניחה ב' בנות א' נשואה וא' בלתי נשואה. וטען הבעל שנתפשר עם חתנו בחלק בתו הנשואה בירושת אמה בעד סך מה ונסתלקה. וחתנו מכחיש ויש ע"א מסייעו לטענת הבעל. וז"ן קב"ע העד שביד הבעל. בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא החה"ש והותיק כמה"ר יוסף אשרקי נר"ו והגיד בתוע"ג וברורה שאחר מיתת אשתו הא' של כה"ר יהודה הנ' עבו ונתחייב לחלוק עם ב' בנותיו אסתר אשת הר' אברהם הנ' מאמאן ואחותה הבתולה שוב נתפשר יהודה הנז' עם אברהם הנז' בעד החלוקה שנתן לו יהודה הנז' זלטיטה א' ובעד זה סילק עצמו מירושת אשתו של יהודה הנז' ס"ג באו"ה והתנה עמו שאפי' אם יתברר שיש ביד יהודה סך מרובה הכל ידע ומחל. וקע"ע אברהם הנז' אחריות אשתו הנז' בפירוש בא"ה. והיתה הפשרה הנז' ע"י החכם העד הנז'. וע"י הרב כמוה"ר חיים סירירו זלה"ה. עכס"ע החכם העד הנז' והעיד כן בפני אברהם הנז'. ולראית האמת ח"פ תמ"ת בשבעה לאדר ש' תקץ ושלש לפ"ק. והשו"ב וקיים. וע"ז עמדו למשפט לפני חכמי עירם ופסקו להם שזכאי הבעל וזה מ"ש חכמי התקנה שתיקנו שהאב חייב לחלוק עם בניו כשמתה אמם בחייו הימנוהו לבעל בשבועה לומר שזהו מה שהניחה אמם ותו לא. או שיש עליו חובות כנגד העזבון. בענין שאין לבנים נגד אביהם כ"א עסק שבועה בלבד. ולזה אם טען הבעל שחלק עם בניו ונתן להם חלקם המגיעם יהיה נשבע ונפטר וכמבואר כ"ז בכתב הא' זלה"ה. ולכן בנ"ד שטען יהודה שנתן לאברהם הנז' חלקו בירושת חמותו וסילק עצמו. היה צריך יהודה הנז' לישבע שכדבריו כן הוא ויפטר. ואחר שיש לו עד א' המסייעו הוא פטור מן השבועה דעד א' פוטרו מן השבועה. ולראיית האמת שכך פסקנו להם ח"פ פאס יע"א בזמן הנ"ל וקיים: רפאל אהרן מונסוניגו ס"ט. יעקב סירירו ס"ט ונדרשנו לחוות דעתינו וזה מה שהשבנו: תשובה הן אמת דבבעל הטוען נגד יורשי האשה שיש עליו חובות כדי כל העזבון אפי' עפ"י דעת מהריב"ץ ז"ל דנאמן בשבועה אפי' המטלטלים ידועים או אפילו קרקעות גלויים דלית ליה מגו. אבל הרב מהריט"ו ז"ל תמה עליו מלשון מור"ם סי' קי"ח ס"ח בשם תשובת הרא"ש שכתב דדוקא היכא דאית ליה מגו ע"ש. ודעתו ז"ל דאינו נאמן בשבועה אלא במטלטלין או קרקעות שאינם ידועים דאית ליה מגו. והרב מר דודי ז"ל הכריע שהכל לפי ראות עיני הב"ד שאם החובות גלויים והבעלים עומדים וצווחים וניכר לב"ד שהדברים אמת ואין מרמה בדבר אפי' הם חובות ע"פ בזה ראוי להאמין לבעל בשבועה אפילו היכא דליכא מגו. ואם אין החובות ידועים אלא מפי הבעל אנו חיין שאומר שיש עליו חובות. בזה אין ראוי להאמינו בשבו' אלא היכא דאית ליה מגו. ומיהו כ"ז בטענת שיש עליו חובות אבל אם אין בניהם טענת חובות אלא ששהו זמן מה אחר פטירת האשה ושוב תבעו היורשים חלקם במטלטלין ובקרקעות הידועים לבעל במצ"פ אשתו. והבעל טוען שכבר חלק עמהם וסילקם במעות או במטלטלין. והיורשים אומרים לא חלקנו ולא נטלנו כלום. ועדיין חלקנו אצלך. בזה כתבו ז"ל דאע"ג דבמטלטלין נאמן הבעל בשבועה שפרע להם חלקם דאינה אלא תביעה ע"פ מ"מ בקרקעות אינו נאמן. ואפי' החזיק שני חזקה לא מהני שהרי הם שותפים גמורים ואין להם חזקה זע"ז. ומה גם אם היורשים הם בנות נשואות דאין מחזיקין בנכסי א"א. אלא שאם היורשים הם בנות בלתי נשואות והשיאן האב אחר פטירת אמן ועשה להם נדונייא ושוב ערערו ואמרו שלא נסתלקו אלא שקבלו מה שקבלו בנדונייא ועדיין לא חלקו כראוי ולא זיכו לבעל כלום בקנין ובשטר ועתה רוצים לחזור לחשבון ולחלוק כראוי. בזה כתבו ז"ל שאין טענת הבנות כלום כיון שהמנהג פשוט לסלק הבנות בשעת הנישואין ע"י עצמן וע"י הארוס בקנין ובשטר או ע"י ב"ד בעד הנדונייא שנוטלות כדי חלקם או יותר: מכ"ז נראה דבנד"ז לגבי הבת שהיתה נשואה במצ"נ אמה דאין נאמן הבעל בשבועה לומר שנסתלקה ואפי' יש עמו ע"א: אלא שעכ"ז נראה דבנדון כזה שהבעל קיים וטוען ברי שנסתלקה וזיכתה לו חלקה בקרקע ע"י הרב ז"ל מאריה דאתרא וחד דעמיה שהיה סופר העיר וכל צורכי העיר נחתכין על ידו. ושהחכם הסופר מעיד כן בברור. ושהיה הסילוק ע"י הרב ז"ל ועל ידו. וטוען הבעל ששטר הסילוק נאבד בבלשת לתפ"ץ שכל שטרות