שופריה דיעקב חלק א מה

שלא בפני בע"ד. וטעמא דמילתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא. כ"ע בעלי הדין נינהו. למה הדבר דומה לעדים שבאו ואמרו פירות של פ' ערלה הם. בשר של פ' אסור הוא דודאי א"ץ בפני בע"ד ע"ש: ואמנם נראה דלא אמרה הרב אלא לענין שחוששין לדבריהם משום אפרושי מאיסורא. ומעיקרא כשבאין להעיד אין מזניחין אותן לעכב הדבר עד שתבא האשה ויעידו בפניה אלא שנזקקין להם ומקבלין עדותם שלא בפניה. ואם אח"ך מתו או הלכו למ"ה דנין ע"פ עדותן וכ"ש אם הם עדיין בכאן ועומדים בדבריהם. והאשה במקום אחר ואומרת יבואו ויעידו בפני ואין העדים רוצים לילך אצלה. אבל אם העידו ועדיין לפנינו. וכששמעה האשה באה והכחישתן וחזרו והעידו בפניה כדבריה. נר' שגם הרב יייה דעדותן שניה עיקר ואין חוששין כלל לעדות ראשונה. ותדע שהרי הרב סיים בדבריו וז"ל. ומה"ט כתב הרשב"א בתשו' הא דאמרינן אין בודקין עדי נשים בדו"ח. היינו לפי שבאין להעיד קודם שנשאת האשה. הבני ח נשאת צריכין דו"ח. וכן נר' מדברי הרמב"ן בשלהי יבמות. כללא דמילתא עדי קידו' אין צריכין דו"ח ו:' בפני בע"ד כלל עכיל. וכבר נתבאר לעיל דלא י הרשב"א דלא בעי דו"ח קודם שנשאת. אלא בשאין האשה מכחשת. אבל מכחשת בעי דו"ח. דהו"ל דין מרומה. וכל היכא דבעי דו"ח. אם העידו בלא דו"ח יכולין לחזור. וא"ך לענין בפני בע"ד נמי דהוי מכלל דו"ח. אם העידו שלא בפניה ואח"ך באה והכחישתן וחזרו העדים. והעידו בפניה כדבריה יכולין הם לחזור. ועדותן שניה עיקר: הנה נתבאר מכל זה דבין אם היתה עדות ן' מרגי שלא שמע נתקדשה היא הראשונה. בין אם היתה היא השניה היא העיקר. ואין עדותו שהעיד שנתקדשה כלום. ולא נשאר בידינו כ"א עדות העד הא'. ועד ראשון לאו כלום הוא. ומה גם שהאשה ועדים אחרים מכחישין אותו. ומותרת האשה לשוק בלא גט. דע"כ לא הצריך מהר"ם להצריך גט להתיר הלעז. אלא בנדון דידיה שהיה הבעל עומד וצווח שנתקדשה לו. וטרח והביא ב' עדים כדבריו. ויצא הקול בעיר מתוך דברי הבעל. שהיה הולך ומחזק הדבר. ואפילו אחר חזרת העד. בודאי היה עדיין הבעל מתאמץ לומר שהאמת אתו. וששיקר העד בחזרתו. וגם שלא היה שום עד אחר ג' מכחיש אותו שלא היו קידושין. וגם שמן הסתם היתה עדות העדים תחלה כדינה בפני האשה. אלא שלא היה בה דו"ח. בהא הוא דחשש הרב ללעז והצריך גט שלא מן הדין. משא"ך בנד"ז שהבעל לא טען כלל לא בתחלה ולא בסוף שנתקדשה לו. ואדרבא כששאלוהו ע"ז אמר הוא והאשה שלא היו קידושין כלל. אלא שאחרים שמעו קול הברה. וחיזרו אחר העדים. ומיד שהעידו אף שהיתה עדות ן' מרגי ששמע שנתקדשה היא הראשונה מ"מ היה עד אחר שהיה עמם מכחישם. ולא הספיק הדבר להתברר והקול לצאת עד שחזר ן' מרגי. ונשאר העד הא' לבדו דר וחבירו נעדר. והבעל והאשה מפסיקין ומבטלין את דבריו ואת קולו. בכי הא ודאי לא יאמר הרב להזקיקה לגט שלא מן הדין מטעמא דהגמ"י דאייתינן לעיל. ומה גם שעדות העד הא' בעצמו יש בה כמה ריעותות. ואינה עדות ברורה. שנחוש ללעז שלה. אפי' בזמן שהיעיד עמו ן' מרגי. הן מצד מה שנטפל להגיד שלא היה שום נר דלוק. שהדברים מוכיחין שנתכוון לומר בזה שלא ראו הנתינה בעצם מיד ליד בראייה חושיית. כי לא היה נר דלוק. ובקושי הכירו את גופות האיש והאשה לגסותם אבל הנתינה שצריכה ראיה דקה. לא ראו כ"א ראייה שכלית לא חושיית. וזה אינה עדות ראיה בקידושין. וכמ"ש מור"ם בסי' מ"ב ע"ש. ובב"ש שם ס"ק י"ג. ואפי' אם היתה מועילה בדין. סו"ס כיון שהזכיר העד בעדותו כן אין הקול יוצא שיש עדות ברורה על הקידושין כיון שהטיל בה דופי. והן מצד מה שהעיד. שאמרו לה הבחורים. ראה עטאהוליך בלקידושין. וכששמעה זרקה הקידושין וכו' שמזה שהעיד. שהבחורים הם שהודיעוה שנתנו לה בלקידושין. ולכך זרקה. מוכיחין הדברים שלא שמעה האשה אמירת הקידושין. שאי' שבחשאי דיבר ולא שמעו כ"א הבחורים היושבים עמו ונותנים לב למעשיו וללחישותיו. ויסתייע זה מעדות העדים האחרים שהעידו שלא שמעו. והם במעמד א'. וכן מהכחשת הבעל והאשה שאמרו שלא היו קידושין. שכדי ליישב הכל. י"ל. שבחשאי דיבר. ודרך שחוק שלא יועיל בדין. ולא שמעה האשה ולא העדים שאמרו שלא שמעו. וגם הבעל להיותו יודע שאין האשה שומעת. ולא נתכוון בדבריו בחשאי אלא לשחוק. לכך היה אומר. שלא היו קידושין. כלומר קידושין המועילים אלא דברים בחשאי לשם שחוק. באופן שמזה הצד ג"ך אין כאן עדות ברורה על הקידושין שנחוש ללעז שלה: ומלבד כל הריעותות הללו עולה על גביהן הצד היותר גדול שהיה בעדות זו לגרעה ולרועעה. והוא מה שהעיד העד הא' בעצם וברא' שהקידושין היו שתפס ידה בחזקה ונתן לידה וכששמעה שבקידושין נתן זרקה מידה. שזה גרעון גדול בקידושין המקולקלים הללו. א' מצד שהנתינה לא היתה ע"י שפשטה ידה ברצונה. אפי' אם לא זרקה. ואם מצד שזרקה אפי' אם פשטה ידה לרצונה. דע"ך לא איצטריך מור"ם. ר"ס מ"ב בלקח יד האשה בחזקה לו' והיא לא זרקה להצריכה גט. דמשמע שאם זרקה. א"ץ גט. אעפ"י שלקח ידה בחזקה. אינו אלא משום דמיירי בשדיבר עמה תחלה מענין קידושין ונתרצית להתקדש לו. אלא שהוא רצה לגמור הדבר מיד ולקח ידה בחזקה ונתן לה. ולא המתין עד שתתרצה לפשוט ידה מרצונה לקבל קידושין באותו רגע דבכי הא הוא דבעי זרקה לשלא תהיה צריכה גט. דגלית אדעתה שעדיין אין רצונה להתקדש לו בלב שלם. ואם לא זרקה הוייא מקודשת להצריכה גט. שכיון שכבר נתרצית אעפ"י שלא נתרצית לפשוט ידה ברצונה. אין זה הוכחה שעדיין לא נתרצית בלב שלם. דא"ך תישדינהו. וכמ"ש הרב ב"ש שם וגם הרב ח"מ מסכים לדבריו לדינא. אליבא דמר"ן ומור"ם בסי' ל' ובסי' כ"ח ע"ש. ועד כאן לא איצטריך הרא"ש בתשובה שהביא ג"ך מור"ם שם. בהיה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעות. ונתן ואמר הרי את מקודשת לי. לשלא תהיה צריכה גט משום דזרקה. דמשמע הא אם לא זרקה הוייא מקודשת להצריכה גט. אינו אלא משום דפשטה ברצונה אעפ"י שלקבל חובה פשטה. מ"מ כיון שכשנתן לה אמר לה הרי מקודשת וכו'. אם לא שדתינהו אימור רצונה הוא להתקדש לו. ולכך לא זרקה. דאי לאו הכי הי"ל לזורקן או לומר לא לקידושין אני מקבלת כ"א לחובי. הגם דאיכא למימר שמא לא חששה לדבריו. ולשם חובה קיבלה. מ"מ מידי ספק לא יצאנו להצריכה גט. ולא דמי לזרק לתוך תיקה. ולא שקלתינהו. וגם לא ניערה הקידושין. אלא אישתיקה דסי' ל'. דאמרינן דאינו כלום. כיון דלא ארצאי מעיקרא. דשאני