שופריה דיעקב חלק א מ

בסי' רמ"ה דקנה לאלתר: ובמ"ש ניחא דלשון אתננו משמע על עיקר ההקנאה שמבטיחו להקנותו לו ועכשיו אינו מקנה לו כלום להכי כל דלא אמר מעכשיו להדייא לא אמרינן דכל קנין מעכשיו הוא שהרי הוא מפרש דבריו שאינו מקנה עתה כלום מדקאמר בלשון אתננו והקנין הוא קנין דברים שהוא על הזכייה שיזכה לו לאח"ז והזכייה אין בה ממש. ודוקא כשאומר מעכשיו להדייא הוא דאמרי' שרצונו להקנות לאלתר שהרי פי' להדייא מעכשיו. משא"כ בשאומר יקנה פ' שדה פ' לזמן פ' שאינו תולה בעצמו שהוא יתננו לו לאח"ז. אלא שאומר שאותו פלוני יקנה לזמן פלוני אנו אומרים כיון דאיכא קנין מעכשיו הוא מקנה לו הגוף. אך המקבל לא יקנה אותו להחזיק בו לאכול פירות עד זמן פ'. ודכוותה במתנת מעות או מטלטלין אעפ"י שאומר אתן אין זה על עיקר החיוב אלא על הנתינה מיד ליד אבל החיוב מעכשיו מתחייב והקנין אינו קנין דברים אלא על הנתינה בפועל שיתן לו מיד ליד: וזוהי לענ"ד דעת רבינו בב"י שתמה על תשו' הר"ש ן' הרשב"ץ ז"ל דאייתי' דכיון דקי"ל דכל קנין מעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו בשאומר מעכשיו עכ"ל. ולכאורא תימא על תמיהתו אטו עד האידנא לא שמיע ליה למר הך מילתא דקנין אתן לא מהני. והלא כבר ראה ויספרה בדברי רבינו הטור בחו"מ סימן רמ"ה ובב"י שם הכינה וגם חקרה בשלחנו הטהור שם. ואיך בכאן עשה עצמו כאלו לא ידעה כ"א מתשובה זו וירד להקשות עליה מהך דכל קנין מעכשיו הוא אבל עם מ"ש יתיישב זה דודאי ידע ליה מר להך מילתא דסי' רמ"ה. אלא דס"ל דאינה ענין לכאן לנודר לתת לבת אחותו סך ממון שאומרו אתן הוא שמשתעבד עכשיו לתת לידה לאח"ז ולא להבטחה בעלמא דדוקא בקרקע שהוא בעין אמרו מדקאמר אתן ולא נתתי אין זה אלא מבטיח. משא"כ במטלטלין ומעות וכמ"ש. והרב בד"מ שם בסי' נ"א חשב שנשכח מהרב"י הך דסי' רמ"ה וכתב אההיא דמהריו וז"ל. וב"י ג"כ כתב דאם קבלו קנין לתת מתנה צריך לקיים ודלא כתשו' ר"ש ן' רשב"ץ וכו' ובח"ה ר"ס רמ"ה כתב בהדייא דלא קנה ודלא כדברי ב"י ע"ש וכו' עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מחלוקת וכמ"ש. באופן שבכל לשון שאמר הנותן הזה חייב לקיים וכמו שביארנו: וחוץ מכל זה נראה פשוט לחייב הנותן הזה לקיים דבריו מדין נדר שהרי כל עצמו בתנאי זה לא היה אלא להחזיק ביד הת"ח חתנו שאין לו משלו כלום והוא רצה להחזיק בידו להיות מאוכלי המן יושב על התורה ועל העבודה. וכיון שכן נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופשיטא דלא מצי הדר וכמ"ש בתשו' הר"ש ן' הרשב"ץ הנז' דאייתי' באותו שנדר לתת לבת אחותו שאחר שגמגם בה מצד קנין אתן דלא מהני סיים וכתב וז"ל. והיינו במתנה מרובה. אבל במתנה מועטת שיש בה משום מחוסרי אמנה נר' דקנתה וצ"ע. ובענין זה אם הבת ענייה נר' דקנתה אפי' מתנה מרובה ובלא קנין מדאמרינן בירושלמי שהביא הרי"פ בפ' אעפ"י דמפקיד רב לשמשיה אי אמרי לך הב מתנה לבר נש אם מסכן הוא הב ליה מיד. וכן כתבו המפרשים בפ' הזהב עכ"ל. וכן כתב עוד הרב"י שם בשם הר"מ והמרדכי דאע"ג דהפוסק לאחותו לא קנתה באמירה אם אחותו היתה ענייה כשפסק לה אז הוא חייב משום צדקה. בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה. ולו יהי אלא אחר כדאמרי' בירושלמי אבל לעני נעשה כמו נדר. וכדבריהם פסק מור"ם ז"ל בסי' נ"א וז"ל. וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר. אבל בפוסק לעני צריך לקיים משום דהוי כנדר. וע"ע מזה בדברי הטור ומר"ן בי"ד סי' רנ"ח. וע"ע מ"ש הרב בח"מ סקי"ג. והרב"ש ס"ק י"א על דברי מור"ם דאייתי' בשם תשו' מהרי"ל על מי שכתב להלביש את בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו. כי הזוג עניים הם בשעת השידוכין. ואפי' אם אבי החתן ג"כ חייב את עצמו להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה ע"ך. מכל זה נלע"ד לנ"ד שפסק לחתנו ולבתו שעניים הם בעת הזיוג. ובפרט שחתנו הוא ת"ח יושב בין ברכי התורה. וכדי להחזיק בידו פסק לזונם ולפרנסם והמזו' והפרנסה לגבי דידיה שהוא עשיר גדול מילתא זוטרתי היא ובמתנה מועטת אפי' לעשיר קנה וכמ"ש מור"ם דאייתי'. ואפי' אם נחשוב אותה מתנה מרובה נד"ז פוסק לעני הוא וכמ"ש ופשיטא דחייב לקיים משום נדר. ואם לחשך אדם לומר הרי יכול לישאל על נדרו אף אתה אמור לו כבר נישומו ונתחייב בהם החתן בכתובה והו"ל כבאו לידי גבאי דלא מצי הדר וכמ"ש בי"ד סי' רנ"ח: ובר מן דין ומן דין נלע"ד דבנד"ז שנתחייב החתן בדמי המזונות והכסות והמדור בכתו' לאשתו בתו של ראובן מכלל הנדו' נר' פשוט דחייב לשלם הא למה זה דומה לאומר לחבירו התחייב בעדי מנה לפ' ואני אשלם לך דפשיטא דחייב. ועיין בדברי מור"ם ר"ס קכ"ט ובסמ"ע שם סק"ג דאם פרע הערב למלוה עפ"י ציווי הלוה או אפילו לא אמר לו כ"א ערבני חייב לשלם לו ע"ש. וה"נ בנד"ז שעפ"י ציוויו נתחייב לבתו בדמי המזונות שאמר לו להתחייב והוא ישלם לו לאו כל כמיניה השתא למיהדר. ואפי' אם יאמר לנכות מהכתו' כדי חוב המזונות הנז' אין שומעין לו שכבר זכתה הבת. ואפי' תרצה הבת למחול לא ירצה הבעל למחול דזכותו ג"כ היא: באופן שמכל צד נראה שאין יכול ראובן הנז' לחזור בו מכל מה שפסק על עצמו. ולפי הטעמים האחרונים הללו אין אנו צריכין עוד לדקדק ולראות אם היו החיובים הללו בדרך תנאי מאבי החתן או שראובן מעצמו עשה ואין נקנין באמירה וכמ"ש הריב"ש בשם העיטור והביאו מור"ם שם בסי' נ"א דלפי הטעמים הללו אפי' אם מעצמו עשה אינו יכול לחזור: ועוד אני אומר דבנד"ז אין אנו צריכין לכל זה שהרי שטר גמור יש ביד החתן שבו נתחייב לזונו ג"ש ולתת לו מדור. אלא שלא נתפרש בו להדייא גם הכסות וזהו שנתחדש בעת השומא שלא לבד מאכל ומשקה אלא גם הכסות ולכן נראה שאין ערעורו על הכסות כלום שמה שהוסיף בעת השומה גם הכסות אין זה חיוב חדש אלא פי' בעלמא שהודה ראובן שהמזונות שנתחייב יש בכלל גם הכסות שהרי הרב בב"י באה"ע סי' קי"ד הביא תשובת הרשב"א שנשאל אם יש בכלל גם הכסות והשיב וז"ל. משמו של רבינו האיי אמרו שהמלבושים וצרכי הנישואין בכלל המזו'. וריב"ם כתב שאין בכלל המזונות אלא מאכל ומשקה. אבל המלבושים ונדו' פרנסה מיקרו. ומסתברא שהמלבושים ג"כ בכלל מזונות הן כמו ששנינו את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכו' וא"ל ודאי יש לה מלבושים בנכסי בעלה מתנאי זה. אבל כשבאים חכמים לחלק בין דין המאכל והמשקה לדין הפרנסה קורין לאלו מזונות ולאלו פרנסה. ואלא מיהא במי שבא