שופריה דיעקב חלק א לט

ברשותו גרע מדבר שאין לו קצבה אפי' לסברתו ע"ש. באופן דאיכא לספוקי לנד"ז ולומר שצריך שיעידו שאמר בלשון חיוב. לפי שהמזו' והכסות לא היו ברשותו של נותן: אך כד דייקי' פורתא הא ליתא דע"ך לא הצריך מר"ן ז"ל לשון חיוב אלא בבא לקנות דבר ידוע כגון לתת קרקע ידוע או חפץ ידוע והוא אינו ברשותו ורוצה להקנותו כשיבא לידו בהא הוא דבעי למימר שהוא מחייב עצמו כשיבא לידו שיתנהו לו ובזה ניחא מה שהקשה הש"ך על מה שהצריך מר"ן קנין דאע"ג דחיובא רמי עליה אי לאו קנין אין הקרקע או החפץ נקנין. ודו"ק. אבל אם הוא בא לשעבד עצמו לחבירו לפרוע לו סך כו"ך או לעשות לו חפצים כו"ך או לזונו ולפרנסו ולהלבישו וכיוצא ואומר בלשון המורה על שעבוד ולא בלשון הקנאה כגון אני אפרע לך כו"ך או אעשה לך חפץ פלוני או איזון ואפרנס נר' פשוט דלא בעי לשון חיוב שהרי לשונו מוכיח שאינו בא להקנות דבר ידוע אלא לשעבד עצמו ונכסיו לעשות דבר זה. והרמב"ם ומר"ן שכתבו כאן צריך שיהיו הדברים מצוין ברשותם. מיירי במתנין באותו לשון עצמו שדברו בו חכמים כמה אתה נותן לבנך וכמה אתה נותן לבתך. וזה אומר כו"ך אני נותן לבני כלומר חפץ פ' וחפץ פ' או כו"ך זהובים שמתכוונים להקנות גוף הדברים שמזכירין. אבל אם אומר בלשון שעבוד אני אעשה כו"ך חפצים לבני ואתה תעשה חפצים כו"ך לבתך אין צריך כלל שיהיו מצויין ברשותו. וכשאינו מזכיר שום חפץ. אלא שמתנה על עצמו לזון ולפרנס. ובנד"ז דפשיטא דלא בעי' לא שיהיו ברשותו ולא שיאמר בלשון חיוב. ומה גם בנד"ז שהתנה שאם לא ירצה החתן שיפרע דמים בשומא ששמו וכו'. הרי מפו' שלא בא אלא להתחייב בשוויין ולא להקנות לו את גופן: ומעין זה כתב הרשב"א בתשו' הביאה הרב"י שם סי' ס' על תשו' הרי"פ דאייתי הטור ומר"ן שם על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי ק' זהובים לפלוני וכו' שפסק הרי"פ ז"ל שאם אינם ברשותו לא קנה המקבל. וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל דאין לומר שוה ק' זהובים קאמר דדוקא בתובע ונתבע שדרכן לשום הוא דאמרינן הכי. אבל בנותן דוקא קאמר. אך אם כתב לו כו"ך זהובים מנכסי בהא ודאי או שוה קאמר. או שימכור מנכסיו ויתן לו ע"ך. הרי דאפילו אם אומר בלשון מתנה נתתי ק' זהובים לפלו' כיון דאמר מנכסי המורה על שעבוד ולא על הקנאת גוף הזהובים קנה המקבל. וכ"ש בנד"ז שאומר בלשון שעבוד איזון ואפרנס מזונות ממש או דמיהן. ואין מזכיר לשון מתנה ולא שום דבר הנקנה כלל. וכן מבואר להדיא בדברי הריב"ש ז"ל סי' שמ"ה ע"ד הרמב"ם עצמם דאפילו בדברים הנקנים באמירה צריך שיהיו מצויין ברשותו, כתב דדוקא בנותן דבר ידוע שאין בו שעבוד הוא דאין נקנה. אבל אם הוא אומר בלשון שעבוד או שנוכל לפרש כוונתו שלא נתכוון לתת דבר ידוע אלא לשעבד עצמו ונכסיו מהני יע"ש באורך: והא נמי ליכא למימר דצריך שלא יאמר בלשון אתן. וכמ"ש בח"מ רס"י רמ"ה אבל אם כתב בשטר אתננו לו לא זכה המקבל שאין זה אלא כמבטיח שיתן לו לאח"ז או בשטר אחר ועדיין לא עשה. ומסיים בטור והביאו מור"ם שם בהג"ה דאפי' קנו מידו לא מהני דהוי קנין דברים. והגם שהביא מר"ן בש"ע ס"ב שם דעת י"א דאם קנו מידו מהני לשון אתן והיא דעת הרשב"א הביא דבריו הרב"י בסי' קצ"ה מחס"ד מ"מ כיון דמייתי לסברה קמייתא בסתם מש' שדעת מר"ן לפסוק כמותה. ומה גם שבעלי אותה סברה רבים נגד הרשב"א ז"ל והם הרמ"א והטור. וכתב בב"י שם בשם הרשב"ץ שכן כתב הרמב"ן בפ' ג"פ בשם תשובת הרי"ף. וכן נר' דעת הרא"ש ואפי' המתנה מפורסמת ע"ש: ומזה למד מהרי"ו ז"ל הביא דבריו הרב בד"מ באה"ע סי' נ"א אם כתבו התנאים שיעשה כו"ך לכתובה. וכו"ך מלבושי' ובשעת החופה לא עשו שטר אחר על זה נר' דלא זכתה האשה אפילו קבלה ק"ס על זה. דהאומר ליתן לא נקנית המתנה וכו' וכ"כ ג"כ הרב ב"י שם בסי' נ"א בשם תשובת הר"ש בן הרשב"ץ באחד שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה דלכאורה נדר כזה שאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים. ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת שכ"מ וכו' ע"ך. ונזכר זה גם בדברי מור"ם כאן בסי' נ"א ע"ש. וא"כ מכ"ז יש להסתפק עוד בנד"ז שמא אמר בלשון אתן דלא מהני. והמע"ה שאמר בלשון מועיל: דליתא דלגבי דברים הנקנין באמירה פשיטא דאפילו בלשון אתן מהני. דלא יהי אלא מבטיח צריך לקיים דמגו דמחתני גמר ומשעבד נפשיה לתת. ולהכי קרי להו דברים הנקנין באמירה. תדע דהא במתנת שכ"מ קאמר הרשב"ש ז"ל בתשו' דאייתי' דמהני לשון אתן. משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכן בהקדש לעניים אם אמר שדה זו לכשאקננו אתננו להקדש מהני. משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכמ"ש בח"מ ס"ס רי"ב. ומינה נמי לדברים הנקנין באמירה דפשיטא דמהני לשון אתן. ועד כאן לא דברו כל הנך רבוותא אלא בפוסק בזמן שאין נקנין באמירה וקנו מידם. ולענין אי מהני קנין או לא הוא דנחתי וכן הוא לשון מור"ם ז"ל כאן בסי' נ"א אבל אם אמר אתן כו"ך וכן אתן שפסק לעשות כתובה וכו'. עיין בח"מ סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין וכו' ע"ך. הרי דלענין הקנין אם מועיל הוא שדברו. אבל לענין אם נקנין באמירה פשיטא דנקנים ולא גרע מדבר שאין לו קצבה לדעת הרמב"ם ז"ל דנקנה בנישואין באמירה. ומה גם דבעלמא נמי איכא מ"ד דקנין אתן מהני. וא"כ פשיטא דהכא נקנין באמירה: ובר מן דין לענ"ד נר' דמההיא דסי' רמ"ה אין ללמוד לעלמא בכל קנין אתן דלא מהני דדוקא בקנו מידו לתת קרקע לפי שהקרקע הרי היא לפנינו. והמתנה שאומר ליתן היא ההקנאה שיקנו לו בק"ס או בשטר או בחזקה. להכי כיון שלא אמר בל' נתתי לך אלא אתננו אמרי' שאין זה אלא מבטיח להקנותו לו לזמן אחר ועדיין לא הקנה. אבל באומר אתן לך מנה או חפץ פ' וקנו מידו אין זה מבטיח להתחייב לאח"ז אלא משעבד עצמו מעכשיו לתת ומה שאומר אתן ולא נתתי לפי שהנתינה במטללין ומעות היא על הנתינה מיד ליד והוא רוצה להרחיב זמן לעצמו שלא יתן עכשיו אלא לאח"ז. ועוד שאם יאמר נתתי הרי זה כמקנה מעכשיו דבר בעין והוא אין בידו אלא שבא להשתעבד לתת. ובהא ניחא לי מאי דקשיא אהא דסי' רמ"ה מההיא דסי' רנ"ח בשטר שכתוב בו שיקנה פ' שדה פ' לאח"מ דאם יש בו קנין קונה הגוף מיד ופירות לאח"מ. וכתב שם מור"ם הטעם דכל קנין מעכשיו הוא ע"ך. והוינן בה דבקנין אתן נמי נימא דכל קנין מעכשיו הוא והו"ל כאומר אתננו לך מעכשיו דכתב מר"ן שם