שופריה דיעקב חלק א לח

ממשועבדים ע"ך משמע דמב"ח ניזונית אפילו בלא קנין ולא שטר. ועכ"ל היינו טעמא משום דפסק בשעת קידושין דאל"כ במה משתעבד לגבות אפי' מב"ח. וא"כ היה צריך מר"ן ז"ל לפרש זה בס"א בהפוסק וכו' דמתחייב בדברים מיירי בשעת קידושין וכו' וכן ראיתי למהריק"ש ז"ל שם ס"ה שכתב על דברי מר"ן אבל לא היה שם קנין אלא שהתנו כן בשעת קידושין ע"ך. ושמא דעת מר"ן ז"ל דהפוסק יכול להתחייב בלא שטר ובלא קנין לגבות מבנ"ח בהוו עלי עדים שאני מתחייב לזון וכו' וכמש"ל. ובהכי מיירי בס"א. ואמת דבשעת קידושין משתעבד אפי' בלא הוו עלי עדים אלא דהא לא אצטריכא לאשמועי' דמדרב גידל דמייתי בסי' נ"א ילפינן לה דס"ל דאין טעם לחלק ביניהם דכי היכי דמשתעבד לאשתו באמירה כך משתעבד לבתה: נקטינן דלדעת רוב הפוס' ומכללם הרמב"ם ומר"ן ז"ל לא בעי' קדשו מיד. אלא אפילו התנו עכשיו וקדשו לאח"ז נקנין באמירה: ומעתה בנדו"ז שהיו התנאים סמוך לקידושין אע"פ שלא היה שם לא קנין ולא שטר נקנין באמירה וא"כ לא מבעיא אם יש עדים שא"ל בעת הפיסקה הוו עלי עדים שאני מתחייב לזון ולכסות את חתני ולתת לו מדור כו"ך שנים דפשיטא דחייב אפילו בעלמא בלא קנין ובלא שטר ואין אנו צריכין לטעמא דדברים הנקנין באמירה וכמבואר בדברי הרמב"ם פי"א דמכירה דאייתי לעיל בתחי' דברינו וכדבריו פסק מר"ן ז"ל בריש סי' מ' ע"ש. ויותר י"ל דבכי הא שקבץ כל חשובי העיר מהם ב"ד של שלש ומהם חכמים ורשומים ושמאים ושאר קרואים והזמינם לעדות ופסק בפניהם כן בדרך חיוב גמור ואמ"ל לשום אותם וכן עשו וכתבו השומא בפנקס הנדו'. וגם כתבו שהבחי' ביד החתן אם רצה יזון ויתכסה וידור אצל חמיו. וא"ל יפרע לו חמיו דמים בשומא נר' פשוט דכל כי הא לא עביד להשטות ואפילו לא אמר הוו עלי עדים אלא שאמר בפניהם שהוא מתחייב בכך סגי. תדע דהא הא דכתב רבינו דהוו עלי עדים מהני בבא להתחייב יליף לה מהודאה דכי היכי דבהודאה מהני אתם עדי ולא מצי למימר משטה בך בבא להתחייב כגון דאמר אתם עדי גמר ומשעבד נפשיה כמ"ש ה"ה העתקנו דבריו לעיל ובהודאה אשכחן להרמב"ם ז"ל פ"ו מטוען וז"ל. הודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה דרך הו"ג ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי וכו' ה"ז עדות גמורה. והביא דבריו מר"ן ז"ל סי' פ"א ס"ח ע"ש. ובש"ך סקי"ח שכתב שלשון מר"ן אינו מדוקדק. ואם אמר הריני מודה בפניכם ה"ז הו"ג בודאי ולא נשאר עוד לומר אם הוא דרך הודאה והרמב"ם שכתב הודה דרך הודאה כוונתו שקבצם לשם עדות דהוי ודאי דרך הודאה ולא דרך שיחה או שאמר הריני מודה לפניכם דזה הוי הו"ג ע"ש. ובסקי"ט שהביא עוד דברי הסמ"ג והגמ"י ובעה"ת דכל שהודה בפני שנים כאדם המזמנם להעיד עליו ואמר דבריו כאדם האומרם בכל לבבו בדרך הודאה שלימה ה"ז כמי שאמר אתם עדי ואי"ל משטה הייתי וכו' ע"ך. וע"ע שם בסי' פ"א סכ"ג דאם הודה בפני ב"ד של שלוש אי"ל אלא תוך כדי דבור ע"ש. וע"ע במ"ש הרב"י בסי' ל"ב בשם רשב"ם דדוקא בדיבור כנגד דיבור הוא דצ"ל אתם עדי דבדבור בעלמא יכול לומר משטה הייתי בך ולא במעשה. וראיה מפ"ב דקידו' אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ה"ה דצריך אתם עדי. ומכאן פסק רש"י דכל תנאי שב"א מתנין ומקיימין ביניהם אין שייך לומר משטה. אבל דברים בעלמא כגון שאמר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן דהוי דיבור כנגד דיבור בלא קנין התם מצי למימר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדי כך כתוב במרדכי. ובהג"א. ובפ' ז"ב. ובהג"מ פ"ו מטוען ע"כ: מכל זה נלמד לענינינו שהיה הדבר בתנאי גמור עם אבי החתן. וגם שהזמין ב"ד וכמה חכמים להודות בפניהם על כל התנאים שפוסקים בפניהם ולהעיד עליו שהוא מתחייב בכך. ועשו מעשה ששמו המזו' והכסות והמדור וכתבו כן בפנקס דנר' דגמר ומשעבד נפשיה אפילו לא אמר הוו עלי עדים כי היכי דאמרי' בהודאה: אלא אפי' אם אין עדים שאמר בפניהם שהוא מתחייב בכך כלל אלא שאמר בלשון הכתובה אני איזון ואפרנס מזונות ממש או דמיהן דלשון זה ודאי לא מהני בעלמא כיון דלא אמר בלשון חיוב וכמבואר בדברי רבינו דאייתי דבכולהו בבי כפיל ותני אני מתחייב וכו'. משמע דדוקא כל זה שמחייב עצמו בלשון חיוב הוא דמשתעבד. הא לא"ה לא. מ"מ כיון שהתנו בשעת נישואין משתעבד ולזה צריכין אנו לטעמא דדברים הנקנין באמירה דדברים הנקנין באמירה אפי' לא יאמר בל' חיוב כלל מתחייב ואינו יכול לחזור. וכמו שהוכחנו שדעת רוב הפוס' ומכללם הרמב"ם ומר"ן דכל קודם לקידושין נקנין באמירה ולא בעי קדשו מיד: ואין לומר דמ"מ בנד"ז בעי לזון חיוב לפי שלא היו המזונות והכסות שהקנה מצויין ברשותו בעת הפיסקא. וכבר כתב הרמב"ם וטור ומר"ן סי' נ"א דאפילו בדברים הנקנין באמירה צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם שאין אדם מקנה דשב"ל. וא"כ ענין זה שאין המזונות והכסות ברשותו צריך שיאמר בלשון חיוב. וכמ"ש מר"ן בח"מ סי' ס' ס"ו וז"ל המחייב עצמו בדבר שלב"ל או שאינו מצוי ברשותו חייב דאע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל ה"מ בלשון מכר או מתנה. אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכו"ך חייב. והוא שקנו מידו ע"ש ובש"ך מה צורך לקנין כיון דמר"ן ז"ל ס"ל כהרמב"ם דבהוו עלי עדים שאני מתחייב סגי לחי"ע וכמש"ל ע"ש והכא נהי דהקנין ודאי א"צ כיון דהם דברים הנקנין באמירה ל' חיוב מיהא בעי משום דאין אדם מקנה דשלב"ל. והן אמת דטובא איכא לאתמוהי על הרמב"ם ז"ל המצריך זה שיהיו הדברים ברשותם אפי' בדברים הנקנין באמירה שנר' מזה דדעתו ז"ל דלא מיקנו בנישואין באמירה כ"א דברים הנקנין מיהא בעלמא בקנין. אבל דשלב"ל שאין נקנה בעלמא אפילו בקנין אין נקנה בנישואין באמירה. ותימא והרי המתחייב בדבר שאין לו קצבה כגון המתחייב לזון את חבירו ה' שנים אין מתחייב אפילו בקנין כמו שכתב הרמב"ם עצמו. ופירש הטעם מפני שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. ועכ"ז כתב דבפוסק לזון את בת אשתו חייב מפני שפסק בשעת נישואין והדברים דומים לדברים הנקנין באמירה. אך י"ל שאולי דעת רבינו דמתחייב בדבר שאין לו קצבה אע"פ שהוא דימה אותו למקנה דבר שאינו מצוי מ"מ אינו דומה כ"כ כיון שיש בו לשון חיוב מיהא להכי ס"ל דנקנה כאן באמירה משא"ך מתנה דבשלב"ל בלשון מתנה ומכר. ושו"ר להריב"ש ז"ל סי' שמ"ה שתמה כן על רבינו וסיים אלא א"כ ירצה הרב לחלק ביניהם ולומר דדבר שאינו מצוי