שופריה דיעקב חלק א לז

והרא"ש ז"ל הביא דברי רשב"ם ודברי שאר המפרשים ולא הכריע. והרב בב"י תמה על הטור שכתב דברי רשב"ם בסתם כאלו הם הלכה מוסכמת. והרי הרא"ש אביו הביא תירוצים אחרים לקושית רשב"ם. וכיון דקושייתו יש לה תירוצים אחרים אין מוכרח לפסוק כמותו. ונר' שכח תמיהתו ז"ל ממה שלא פירשו גם שאר המפרשים והם הרי"פ והרמב"ם דדוקא בעי' שלא הפסיקו. מזה נר' כאלו פירשו בדבריהם דאפילו בהפסיקו נמי מיירי. ועוד דהכי מוכח מדמוקי ש"ס מתני' דהפוסק לזון את בת אשתו בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ומתני' סתמא קתני ואפי' הפסיקו. אמת שבכ"מ בפכ"ג דאישות כתב מר"ן ז"ל דאפשר שדעת הרמב"ם כדעת רשב"ם ושכן כתב הטור שהוא דעת רבינו. ויש ללמוד כן ממ"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין וכו'. אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת קידושין וה"ה בשעת נישואין הא לא"ה לא עכ"ל. והנה מ"ש שכן כתב הטור בדעת רבינו אינו מוכרח כלל ופשוט לומר שלא כתב הטור וכתב הרמב"ם אלא על מ"ש בהל' זכייה שצריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם. אבל מ"ש אח"ך ודוקא שקדשו מיד הם דברי עצמו וכן נר' שהיאך יכתוב כן בשמו בסתם כאלו הוא מפורש בדבריו הא ודאי שדברי עצמו הם: גם מה שדייק מדברי הרמב"ם עצמו ממ"ש גבי הפוסק לזון והוא שיתנו על וכו' בשעת קידושין. אבל שלא בשעת וכו' נר' שאינו מוכרח דאפשר דלאפוקי אחר הקידושין הוא דאתא וכמ"ש התוס' בפ' נערה דאייתינן. ומיהו י"ל דדייק לה דאי לאפוקי אחר הקידושין הוא דאתא קודם קידושין ואחר קידושין מ"ל הא ודאי דבשעת קידושין דוקא קאמר דהיינו שקדשו מיד מתוך התנאים. ומ"מ נראה שאין דקדוק זה כדאי לפרש כן בדעת רבינו דכל כי הא לא הו"ל ז"ל לסתום אלא לפרש ובההיא דרב גידל גופיה דאייתי לעיל הו"ל לפרש בד"א שלא הפסיקו וכו' וכמ"ש הטור ומה גם אחר שפסק דהא דרב גידל בנישואין ראשונים דבהכי מתרצא קושיא דמתני' אהא דרב גידל שמתוכה הוכרח רשב"ם לפרש כן דודאי שהיה ראוי לו לרבינו לפרש דבעי' נמי שלא הפסיקו דלא נימא כיון דקושייא איתרצא תו לא צריכינן למילתיה דרשב"ם. ומילתא דרב גידל אפילו בהפסיקו וכמ"ש הרב"י בדעת הרא"ש דכיון דקושיית רשב"ם אית לה פתר אין מוכרח לפסוק דדוקא לא הפסיקו וכמש"ל. וממה שלא נטפל רבינו לזה נר' פשוט דלא שמיע ליה מילתא דרשב"ם כלומר לא ס"ל. וכן דעת עצמו בדעת רבינו לפי' א' שהעתקנו לעיל: גם מר"ן ז"ל בש"ע בסי' נ"א הביא לשון רב גידל כצורתו וכמו שהעתיקוהו הרי"פ והרמב"ם ז"ל ולא פי' כלל אי בעינן קידשו מתוך התנאים ובודאי מדסתם דבריו פשיטא דלא שמיע. ליה לפסוק כרשב"ם דאי איתא הו"ל לפרש וכמו שפירש הטור ז"ל. ועוד שהרי הוא עצמו המתמיה על הטור בב"י למה פסק כן כיון דקושיית רשב"ם אית לה פתר. ודבר שנצטער עליו אותו צדיק אי אפשר שיחזור הוא עצמו ויפסקנו. ואם יחזור צריך שיפרש הדבר הטיב. ומה גם שגם הוא ז"ל הביא ההיא דירושלמי דדוקא בנישואין ראשונים והו"ל למיחש וכמו שכתבנו בדעת הרמב"ם. וכן נר' ג"כ דעת מור"ם בהג"ה שם שמבין בדעת מר"ן דלא ס"ל מילתא דרשב"ם שסמוך למ"ש מר"ן בד"א וכו'. ובנישואין א' כתב וי"א דבעי' עמדו וקדשו מיד והיא סברת רשב"ם. ועם היות שדרך מור"ם לכתוב וי"א על דבר שלא נתפרש בדברי מר"ן אעפ"י שגם מר"ן מודה בו. וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' מ"ב סק"ך ע"ש. וממקומו ג"כ הוא מוכרע שכתב אח"ז וי"א דבעי' ג"כ שהתנו כן ביחד וכו' והיא סברה מוסכמת ולא נראה עליה שום חולק ואפ"ה נקטה בלשון י"א. מ"מ מדנקט למילתיה אהא דבנישואין א' ובלשון וי"א ולא ברישא סמוך לעמדו וקדשו ובלשון י"א משמע ודאי שהוא סובר דהי"א פליגי אמר"ן ז"ל. ואי לפרושי אתא ולא לאפלוגי לעיל הי"ל לקבוע דבריו ולו' כך י"א דהאי עמדו דוקא וכו' דהוה משמע דבמלתיה דמר"ן נמי איכא לפרושי הכי. אבל מדנטר לה עד השתא ונקט בלשון וי"א משמע שבא לומר דמדפסק מר"ן להא מילתא דנישואין א' דבהכי מיתרצא מילתיה דרשב"ם ולא פי' דבעי' נמי עמדו וקדשו מיד ש"מ דלא שמיע ליה מלתא דרשב"ם כיון דקושייא כבר איתרצא בהך חילוקא דנישואין ראשונים להכי אתא איהו לאודעי' שי"ח עליו ואומרים דבעי' תו עמדו וקדשו מיד ולא סגי להו בהך שינוייא דנישואין א' ולא כדמשמע מלשון מר"ן דבהך שינוייא סגי ולא צריכי' לשינוייא דרשב"ם: וחוץ מכ"ז כיון שאין שום הוכחה מדברי מר"ן ז"ל דבעי' קדשו מיד מנ"ל לפרושי שסובר דבעי' מיד. והרי הוא עצמו ז"ל לא מצא לייחס סברא זו להרמב"ם כ"א ממה שמצאו לו שכתב גבי בת אשתו והוא שיתנו בשעת קידושין וכו' ולא נקט קודם קידושין ואחר קידושין וכמש"ל וא"כ איהו ז"ל שלא כתב מזה כלום גבי בת אשתו בסי' קי"ד ע"ש. ואין שום הוכחה מדבריו כלל לזה מנל"ן לפרש כן בדעתו: ובאמת יש לתמוה על מר"ן ז"ל למה השמיט בהך דבת אשתו מ"ש הרמב"ם והטור והוא שיתנו בשעת קידושין. ואי משום דס"ל דלא בעי' שעת קידושין אלא אפי' קודם קידושין לימא קודם קידושין ולא שמפני זה ישמיט כל עי' הדבר. והנר' בטעמו ז"ל דלשיטתיה אזיל שכתב בכ"מ ובב"י סי' הנז' דלא כתב הרמב"ם כן אלא מפני שסובר דאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה דאל"כ לא היה צריך לכך דיש דרך להתחייב לר"י דקי"ל כוותיה אפי' שלא בשעת קידושין וכמש"ל. שמעת מינה דלמאן דלא ס"ל כהרמב"ם אפי' שלא בשעת קידושין מתחייב עפ"י א' מהדרכים שכתב רבינו בבא להתחי' במה שאינו חייב. ומר"ן ז"ל כבר כתב בחו"מ סי' ס' ובסי' ר"ז דכל האחרונים חלוקים על הרמב"ם וס"ל דאדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. והכי נקיט' ע"ש. ולכן לא הזכיר הוא מ"ש הרמב"ם והוא שיתנו בשעת קידושין שהרי יש דרך להתחייב אפילו שלא בשעת קידושין: אלא דקשה דמ"מ היל"ל זה דבשעת קידושין משתעבד הפוסק באמירה אפילו לא היה בו דרך מאותם הדרכים. וכמו שעשה רבינו הטור ז"ל שאע"פ שגם הוא מהחולקים על הרמב"ם בדין המתחייב בדבר שאין לו קצבה כמבואר בדבריו בסי' ס' ובסי' ר"ז ע"ש. ובב"י. עכ"ז כתב דברי הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו דמשתעבד באמירה בעלמא בשעת קידושין. יותר קשה עליו ז"ל דשם בסי' קי"ד ס"ה כתב מת הבעל הבת מוציאה מנכסים משועבדים וכו' ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו בשטר למזונותיה. אבל אם לא היה שם קנין הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונית