שופריה דיעקב חלק א לו

תמוהא לענ"ד שאעפ"י שלענין פי' המשנה יש פנים אחרים להעמידה לר"י אפילו שלא בשטרי פסיקתא מ"מ הדין מצד עצמו אמת עכ"פ שאפילו בלא אותם הפנים מתחייב הפוסק לבת אשתו בשעת קידושין. וא"כ מוכרח הוא רבינו להשמיענו דין זה שהפוסק לבת אשתו אע"פ שלא היו בו דרכים שיתחייב בהם בעלמא חייב אם הוא בשעת קידושין ומה גם שפשט דברי הש"ס מורה שרצו לומר שאפי' לר"י בשטרי פסיקתא מיירי ובשאין בו הדרכים שמתחייב בהם בעלמא. דמתניתין סתמא קתני הפוסק לזון משמע אפי' בדברים בעלמא. דאי איתא דהאי אוקמתא לא מוקי אלא לר"ל הכי הול"ל אמר לך ר"ל לא בשטרי פסיקתא הא ודאי דלכולהו קאמר. באופן שהקושיא שהביאתו למר"ן ז"ל לומר דרבינו לענין דינא דדבר שאין לו קצבה נחית ליתא כלל. וממילא גם מה שהקשה דברי רבינו אדבריו לק"מ דרבינו ז"ל בה' אישות לא נחית אלא לאשמעונן חידושא דגם הפוסק לזון את בת אשתו אעפ"י שאינה בתו מתחייב בדברים בעלמא בלא קנין ובלא שטר אם הוא בשעת קידושין ולא נחית כלל לענין דבר שאין לו קצבה שאותו חידוש הוא שחידשו רבותיו. וכבר הוא מבואר במקומו משמם. אבל הכא על עיקר החיוב הוא מדבר אם הוא נקנה באמירה או בקנין כשאר כל החיובים. וזהו שכתב והוא שהתנו בשעת קידושין כלומר דבזה חל עליו חיוב אפי' בדברים. אבל שלא בשעת קידושין אין חיוב חל עליו כלל אפילו אם היה דבר שיש לו קצבה כ"א בקנין או בשטר ויכול היה רבינו לומר אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב בכה"ג אפי' בקנין לדעת רבותיו דאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. אלא דמזה לא מיירי הכא ולא מיירי כ"א מעיקר החיוב דבשעת קידושין נקרא חיוב ושלא בשעת קידושין אינו נקרא חיוב כלל עד שיקנו וכו' שאז הוא בגדר חיוב. ולדעת הכל דלית להו חידושא דרבותינו שפיר מתחייב ולרבותיו איה"ן דלא מהני אפי' בקנין. וכן הוא מפורש בדברי הטור סי' קי"ד בהעתקתו ללשון רבינו זה דלענין שנקנין בדברים בעלמא הוא דנחית ע"ש: ומי בכל בית רבינו כה"ה נאמן שכתב על דבריו וז"ל ומ"ש רבינו אבל שלא בשעת הקידושין וכו' נתבאר פי"א דמכירה ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב עכ"ד. הרי שהזכיר הוראת רבותיו ולא חש כלל לפרש אם יש בזה סתירה לדברי רבינו כאן ואין זה אלא שהבין בדברי רבינו כמ"ש דהכא לענין עיקר החיוב קאמר דשלא בשעת קידושין אין כאן חיוב כלל אפילו אם היה דבר שיש לו קצבה עד שיהיה בשטר או בקנין וכיוצא בו. וע"ז כתב שזה נתבאר בפי"א דמכירה והוא הדין שזכרנו דהמחייב עצמו במה שאינו חייב שמשתעבד ע"י שטר או בהוו עלי עדים וכו' לא זולת זה. והוסיף לכתוב ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב כלומר ומזה לא מיירי רבינו כאן אלא לענין שהחיוב מעיקרו אינו חל אפי' בבת אשתו אלא בקנין או בשטר וכיוצא בו ואפי' אם היה דבר קצוב וכמ"ש. או שירצה לומר שאחר שאינה כ"א הוראת רבותיו לבד ואין הכל מסכימים עמהם בה לא פסיקא ליה מילתא למיתני. אבל שלא בשעת קידושין אין מועיל אפילו בקנין כיון דלדעת הכל מועיל והוראת רבותיו חידוש הוא והכא למאי דפסיקא להו לכ"ע קאמר. וכל זה ברור בכוונת רבינו והרב המגיד: והנה בעיקרא דמלתא דרב גידל איכא פלוגתא דרשב"ם סובר דדוקא עמדו וקדשו מתוך התנאים ולא הפסיקו בדברים אחרים. אבל אם הפסיקו בדברים אחרים אין נקנין באמירה. וכן דעת הטור בסי' נ"א. וזה יצא לו לרשב"ם ז"ל משום דקשייא ליה אהא דרב גידל ממתני' דפ' שני דייני גזירות דתנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ואמאי הא דברים הנקנין באמירה הן ויוציא ממנו בדין. ולהכי מתרץ דרב גידל עמדו וקדשו דוקא קאמר דהיינו מתוך התנאים. ומתני' בשהתנו היום וקדשו לאחר זמן והתוס' ז"ל שם בפ' שני דייני גזירות כתבו שאין נר' לר"י לפרש כן דלשון עמדו כן דרך הש"ס וקושיית רשב"ם יש לתרץ דרב גידל מיירי בנישואין א' ומתני' בנישואין שניים כדאמר בירושלמי. אי נמי מתני' בשאין לו לאב לפרוע או שאין הבעל רוצה לעמוד עמו בדין. באופן שלדעת התוס' אפי' התנו עתה וקדשו לאח"ז קנו באמירה. ומיהו מדבריהם פ' נערה דנ"ג גבי אבא סוראה והביאם הרב"י בסי' נ"א מבואר דאם קדשו ואח"ך התנו לא קנו דלא אמרי' הן הן הדברים הנקנין באמירה אלא כשקדשו אח"ך ע"ש. והא דלא משנו הכי התוס' אקושייא דמקשי רשב"ם מדרב גידל אמתני' דמתני' בפוסק לאחר קידושין ורב גידל קודם קידושין היינו משום דסתם פוסק קודם קידושין משמע דאורחא דמילתא הכי הוא דפוסק והדר מקדש דומייא דמתני' דפוסק לזון את בת אשתו דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא דהיינו קודם קידושין וכדרב גידל. וכבר כתבנו בשם הריב"ש והטור בשם רב האי דקדשו דא"ר גידל ה"ה נישאו דבהתנו בשעת נישואין נמי נקנין באמירה אעפ"י שכבר קדשו. ואין זה חולק על דברי התוס' דפ' נערה דאייתי' דאפשר דגם התוס' ז"ל מודו דבשעת נישואין דהיינו שהתנו ונכנסו לחופה מיד נקנין באמירה ולא אמרו דלא מהני אלא בהתנו אחר קידושין וקודם שעת נישואין. ואע"ג דבהתנו קודם קידושין ס"ל לתוס' דקנו באמירה אעפ"י שלא קדשו מיד מ"מ בהתנו אחר קידושין ס"ל דבעי' נישאו מיד דשאני קודם קידושין כיון דעדיין לא נקנית לו. ואחר התנאים אז נקנית לו אמרי' מגו דמחתני גמרי ומשתעבדי משא"כ בשעת נישואין שכבר היא קנויה לו ע"י קידושין אי לאו דעמדו ונישאו מיד מתוך התנאים לא אמרי' מגו דמחתני גמרי ומשתעבדי דכבר מיחתני וקיימי. ודוקא בעמדו מתוך התנאים ונישאו אמרינן משום דמחתני דהיינו חיבת ביאה משתעבדי לאותם התנאים שהתנו באותה שעה. וכן יש לפרש ג"כ בדעת המרדכי פ' הנושא שכתב דההיא דרב גידל בפוסק מקמי קידושין אבל מקמי נישואין לא משתעבד ע"ש דר"ל מקמי נישואין ולא שעת נישואין דהיינו אחר קידושין. אבל בשעת נישואין משתעבד והרב בד"מ כתב שדעת המרדכי היפך הריב"ש. והטור בשם רב האיי דאייתינן דלא מהני נישאו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה דהא שפיר איכא לפרושי מילתיה כמ"ש. ויותר יש לתמוה עליו ז"ל שכתב דגם מהר"ן ר"פ אעפ"י דהבאנו דבריו לעיל משמע דלא כהריב"ש והוא תימה דהתם לא מיירי הר"ן ז"ל אלא לאחר כניסה. אבל קודם כניסה איפשר דמודה להריב"ש. וכבר כתבנו עוד לעיל שדעת מר"ן ז"ל בדעת הרמב"ם לפי' שני כדעת הריב"ש דבשעת נישואין נמי נקנין באמירה: ולענין הלכה אי בעי' קדשו מתוך התנאים או אפי' הפסיקו הנה הרי"פ והרמב"ם ז"ל כתבו לישנא דרב גידל בצורתו ולא פי' בו כלום.