שופריה דיעקב חלק א לה

עצמו לחבירו במה שאינו חייב אם לא היה קנין אינו מתחייב כ"א בדרך מהדרכים שזכרנו. והן הן ג"כ דבריו שם בפכ"ג איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו"ך כמה אתה נותן לי וכו' עמדו וקדשו קנו אותם הדברים אע"פ שלא היה שם קנין וכו' ע"ך. והיינו מילתא דרב גידל דאי לא עמדו וקדשו אפי' לר"י לא מחייב אלא בקנין או בא' מהדרכים שזכרנו וזה ברור. ואצטריכא ליה לרבינו לאשמעונן דדינא דרב גידל גם בפוסק לזון את בת אשתו דל"ת דע"כ לא קאמר רב גידל אלא בכמה אתה נותן לבנך ולבתך דדעתו של אדם קרובה אצל בניו וכמו שכתב רבינו שם להדייא וגם שמחוייב להשיאן בהא הוא דאמרינן מגו דמחתני גמרי ומשעבדי נפשייהו זה לבנו וזה לבתו. א"נ כשפוסקין הבעל והאשה עצמן דאתייא במכ"ש וכמ"ש ה"ה דהוייא הנאת עצמן וגופן. אבל הפוסק לזון את בת אשתו שהוא נותן לזרים יגיעו ה"א דהוי כאח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה או למרבה כאב שפסק לבנו ולבתו בנישואין שניים דכולהו אין נקנין באמירה קמ"ל דמשום חבת אשתו גמר ומשעבד נפשיה לבתה כבתו. ומה מאד יש לתמוה על מר"ן הקדוש בכ"מ שכתב ע"ד רבינו בדין זה דהפוסק לזון את בת אשתו וז"ל איכא למידק דהא בגמ' לא אוקימנא הא מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר"ל. אבל לר"י לא צריך לאוקומי מתני' בהכי. ומאחר דקי"ל כר"י למה כתב רבינו אוקמתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי"ל שרבינו סבור כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך ה' שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנין באמירה. וכמ"ש הוא ז"ל בפי"א מהל' מכירה. וכיון שכן אפי' לר"י איכא לאוקומי מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו'. וכן כתב רבינו בפ' הנז' וז"ל חי"ע בדבר שאינו קצוב וכו' ומפני מה הפוסק עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין וכו' ושוב חזר והקשה על דברי רבינו שדבריו נראין כסותרין ששם כתב אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' דמשמע בהדייא דכל שקנו מידו אפי' שלא בשעת קידושין חייב ובפי"א מהל' מכירה כתב דבמתחייב לזון ה"ש אע"פ שקנו מידו אינו משועבד אם לא שפסק בשעת נישואין ומתוך זה הוכרח לתרץ דברי רבינו בדרכים שונים ומתוכם הוליד דינים חדשים אשר לא נתבארו בדברי הפוס' כלל. והוא דלפי' א' מפרש מ"ש הרמב"ם אבל שלא בשעת הקידושין ר"ל אלא בשעת נישואין עד שיקנו מידו וכו' ושעת קידושין היינו כל קודם לקידושין ושעת נישואין היינו כל קודם לנישואין משעברו הקידושין עד שעת נישואין דכל קודם לקידושין באמירה סגי. ומשעברו עד שעת נישואין בעי קנין. וזהו שכתב רבינו בה' מכירה מפני שפסק בשעת נישואין ר"ל ולכך מהני בה קנין ובשעת קידושין אפילו בלא קנין. וכל שאינו לא שעת קידושין ולא שעת נישואין כגון שעברו הנישואין ה"ה כשאר כל אדם ואפילו קנין לא מהני ומעין זה ג"כ הוא הפירוש הג'. אלא שבפי' הג' מפרש שעת קידושין היינו שעמדו וקדשו מיד מתוך התנאים ושלא בשעת הקידושין היינו נמי קודם לקידושין אלא שהפסיקו בדברים אחרים בין התנאים לקידושין דבהא נמי בעי קנין ולא כדמשמע מפירוש ראשון דכל קודם לקידושין באמירה סגי דלפי' זה כל שהפסיקו בדברים אחרים לא מיקרי שעת קידושין אלא שעת נישואין שמדברים על עסקי נישואין. אבל אחר הקידושין עד שעת נישואין אפשר דלא מהני אפי' קנין או אפשר דאחר הקידושין הוי כהפסיקו בדברים קודם הקידושין דבקנין מיהא מהני ונמצא מ"ש רבינו בה' מכירה מפני שפסק בשעת נישואין הוא כולל בין קודם קידושין והפסיקו בין אחר קידושין עד שעת נישואין דכולהו מיקרו שעת נישואין ובקנין מיהא מהני ומיהו אחר נישואין גם לפ' זה הרי היא כשאר כל אדם דאפי' קנין לא מהני. ופירושים אלו הוו דלא כהריב"ש סי' שמ"ה שכתב שדעת רבינו דעמדו ונישאו מיד דמי לעמדו וקדשו מיד ומהני אפילו באמירה דלפירושים אלו כל לאחר קידושין בעי קנין ואפי' עמדו ונישאו מיד. ועוד פירש פי' אחר מסכים עם הריב"ש אך הוליד בו דין חדש ממש דאפי' אחר נישואין מהני קנין בבת אשתו ומפרש מ"ש רבינו בשעת קידושין היינו כל קודם לקידושין כמו הפי' הא' והוא הדין לשעת נישואין דהיינו שעמדו מיד ונישאו דבכל הני באמירה סגי ושלא בשעת קידושין נמי לאו דוקא. אלא ר"ל שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין והיינו אחר שעברו הנישואין או הקידושין דבהני נמי סגי בקנין. ונמצא מ"ש רבינו בה' מכירה בשעת נישואין היינו שעמדו ונישאו מיד וה"ק ומפני מה הפוסק מתחייב אפי' באמירה ואפי' שלא בשעת קידושין מפני שהוא בשעת נישואין ודומה לשעת קידושין שנקנין באמירה. ואעפ"י שמדברי רבינו מבואר דלא מחייב בבת אשתו אלא בשעת נישואין משום דדומה לדברים הנקנין באמירה. הא לא"ה הרי היא כשאר כל אדם דאפי' בקנין לא מהני. דחוק הרב לפ' דה"ק דמפני שפסק בשעת נישואין ודומה לדברים הנקנין וכו' מתחייב באמירה ומינה דלאחר נישואין נמי מתחייב בקנין משום חבת אשתו: והרואה יראה כמה מהדוחק בפירושים אלו ומשטחיות דברי רבינו בה' מכירה נר' דהקנין בדבר שאין לו קצבה לא יועיל ולא יציל כלל. אלא דמשום חבת חיתון גמר ומשתעבד בבת אשתו באמירה. אבל הקנין אינו מעלה ואינו מוריד דהוי כמקנה דבר שאינו ברשותו. וגם שאין טעם כלל לחלק ולומר דבשעת קידושין מהני באמירה ואחר נישואין ואחר קידושין מהני בקנין דמי איכא תחומין במעייא דאי איכא טעמא דמחתני גם אחר קידושין ונישואין יועיל גם בלא קנין כלל ואי לא לא. וכבר נזכר מזה בירושלמי הביאו הר"ן בר"פ אעפ"י שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומייא דרב גידל ומפרשי טעמא משום דרוצה הוא ליתן במה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא. ומפרקינן מעיקא ליה ומשבק לה ע"ך ע"ש. ודחאה הר"ן ז"ל בשתי ידים משום דלא אשכחן כולי האי בגמ' דילן אדרבא בגמ' משמע דלית לן האי סברא ע"ע. ומינה נמי דאפי' בקנין לא מהני לדעת רבינו שהקנין בדבר שאין לו קצבה לא מהני כלל. ולכן נר' לענ"ד שדין זה שהוליד מר"ן ז"ל בדעת רבינו שיועיל הקנין בבת אשתו בדבר שאין לו קצבה לאחר קידושין וכמ"ש לאחר נישואין לא היה ולא נברא ואין לנו אלא דבשעת קידושין ונישואין אין מועיל אפי' בקנין ואין חילוק כלל בין בת אשתו לעלמא והקושיות שהקשה מר"ן ז"ל שמהם הוכרח לפרש כן בדעת רבינו לענ"ד לק"מ שהקושייא הא' שהקשה למה כתב האוקמתא דאוקימנא לר"ל וכו' שמתוכה נכנס לפרש דרבינו ז"ל לענין דינא דדבר שאין לו קצבה נחית היא קושיה