שופריה דיעקב חלק א לד

לזונו כרצונו קאמר וכמ"ש סמ"ע שם משא"כ בזה שלא נתחייב אלא לתת לו בית לדירה ובדידיה דנותן תלייא מילתא לתת לו איזה שירצה והרי שלו לפניו ואם אין זה רוצה לדור אין על הנותן כלום. ואין זה דומה אלא למתחייב לחתנו לתת לו כור חטים למזונותיו שלא יעלה על הדעת לומר שיוכל החתן לומר דמי כור חטים אני רוצה. ומה גם שכבר התפיסו מה שנתחייב לו שהחזיקו בבית ודר בו זה כמה ולא נשאר לו עליו כלום. ודומה ממש למתחיי' לתת לו כור חטים ונתנו וקיבלו המקבל והלך שא"א לומר שיוכל לחזור ולומר טול חטיך ותן לי מעות. וכ"ש שאין יכול לומר איני רוצה בזו אלא באחרת ואפילו קודם שיקבל את זו דכיון שלא אמר לו אלא בית מבתי. מה שירצה הנותן יתן. דיד בע"ה על התחתונה וכמ"ש. ומה גם שכבר נתן הנותן וקבל המקבל ודר זה כמה דפשיטא דאפילו אם אמר לו בית מבתי שתרצה אני נותן לך ונתרצה בזו והחזיק בה דלאו כל כמיניה לחזור ולומר איני רוצה בזו אלא באחרת. זהו הנלע"ד בזה. ועל החכמים מארי דאתרא ישצ"ו לחקור מלין ולקיים מקרא שכתוב שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ושכמ"ה כ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בתמוז רב"ת לפ"ק והכל שריר ובריר וקיים: ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א יקותיאל ז"ל סימן י"ד. שאלה ראובן עשיר החזיק ביד תלמיד חכם א' ונתן לו את בתו לאשה ופסק לו נדונייא גדולה. וביום שקודם כניסה לחופה הזמין קרואיו ב"ד ות"ח ושמאים ושמו הנדו'. ואחר שומת הנדו' פסק עוד עם אבי החתן בפני כל הקרואים לזון את החתן ואת הכלה ולפרנסם ולתת להם מדור ג"ש. ונישומו המזו' והכסות והמדור ג"כ בפנקס הנדו'. ושם נאמר שכך היו הדברים שאם לא רצה החתן להיות אצל חמיו שיפרע לו דמים בשומא ששמו ויזון ויתפרנס מעצמו. ואח"כ נטלו קנין מהחתן וזקפו עליו כל הנדו' ודמי המזו' והכסות והמדור בכתובה ונכנסו לחופה וישב החתן אצל חמיו זה כשנה וחצי. וחמיו היה מאכיל ומשקה ומלביש כמו שהתנו ועכשיו רוצה לחזו' מלזון ולפרנס באומרו מאחר שלא נתחייב לחתן בקנין יכול לחזור בו: תשובה בר"פ הנושה אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב. ר"ל אמר פטור. ה"ד אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר. אי דלא אמר להו אתם עדי מ"ט דר' יוחנן דמחייב. לעולם דלא קא"ל אתם עדי והכא במאי עסקי' דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי. ר"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא. תנן הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דא"ר גידל א"ר כמה אתה נותן לבנך כו"ך כמה אתה נותן לבתך כו"ך ועמדו וקדשו קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה ע"ך. וז"ל הרמב"ם פי"א דמכירה הט"ו המחייב עצמו בממון לא' בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פי שלא אמר לו אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי"ל אצלו כלום שהרי חי"ע כמו שישתעבד הערב. וכזה הורו הגאונים עכ"ל. וכתב ה"ה ע"ד גמ' בפ' הנושה האומר לחבירו וכו' זה לשון הגמ'. וזה פי' המחבר לפי הנר' האומר חייב אני לך פי' שבא להתחייב בלא הלואה וכו' וה"ק אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל. פי' פשיטא להו לבעלי הש"ס דכי היכי דאתם עדי מהני בהודאה ה"נ מהני בבא להתחייב עוד הק' אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דמחייב דזה לאו כלום כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה נמי יכול לומר משטה הייתי בך. ותירץ הב"ע כגון דאמר חייב אני לך בשטר ובבא להתחייב היא כדאמרן ואומר בפני עדים הריני חייב לזה בשטר מנה. וכיון שהזכיר מלת שטר ה"ז כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי וזה לדעת ר"י וממילא דאי כתב בשטר הריני חייב לך מנה ואע"פ שאין שם עדים בשטר ה"ז קנה וכ"ש הוא וז"ש המחבר או שכתב לו שטר וכו'. ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עדי מסירה קונים. א"נ שהיה השטר בכת"י המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים ב"ח כמו שנתב' בה' מלוה. אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא דלא עדיף זה המתחייב מלוה ממש זו שיטת המחבר עכ"ל ה"ה ז"ל. והנה סיומא דשמעתא לפי דרכו ז"ל פשוט הוא דה"ק תנן הנושה את האשה וכו מאי לאו כה"ג ר"ל דהוי כחד מהנך בבי דכתב רבינו דמחייב לר"י כגון שאמר לאשתו בפני עדים הריני חייב לבתך בשטר לזונה ה' שנים או שכתב לה בשטר הריני חייב לזון את בתך ה' שנים ומסרו לה בפני עדים. ומשני לא שלא היה שום דרך מדרכים אלו שיהיה חייב בהם בעלמא ולהכי לא תיקשי מינה לר"ל דאפי' לר' יוחנן בדלא היה בו דרך להתחייב בעלמא עסקינן. אלא בשא"ל דברים בעלמא בינו לבינה והעדים שומעין הריני חייב לזון את בתך ה' שנים וכמ"ש רש"י ז"ל בגמרא שהחתן והכלה פוסקין תנאים ביניהם בפני עדים. והעדים חותמין עדות גמורה כלומר שמעידים ואומרים כך שמענו מהם שהיו אומרים ביניהם דבכה"ג ודאי בעלמא לא מהני מידי והתם מאי טעמא חייב משום דהוו שטרי פסיקתא דנישואין וכדרב גידל דמשום דמחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה אע"פ שלא היה שום דרך שיתחייב בו בעלמא. והן הן דברי רבינו ז"ל בהלכות אישות פכ"ג הנושא אשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כו"ך שנים חייב לזון אותם שנים שקע"ע. והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין. אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהל' מקח וממכר עכ"ל. כוונתו ז"ל רצויה כמ"ש דמתני' דהנושא אשה מיירי אפילו לא היה בו שום דרך מהדרכים שמחייב ר"י בעלמא לא הוו עלי עדים ולא הריני חייב לך בשטר וכו'. אלא שא"ל בינו לבינה והעדים שומעין הריני חייב לזון את בתך ה' שנים וטעמא דמחייב משום שהתנו כן בשעת הקידושין וכדרב גידל. אבל אי לאו האי טעמא כגון מתחייב לזון את חבירו או אפי' בת אשתו שלא בשעת הקידושין שגם היא כאדם דעלמא צריך שיהיה בחיובו אחד מהדרכים שזכרנו ואז יתחייב והן הם דברי רבינו וזהו שסיים וכמו שיתבאר בהל' מכירה שרמז ע"ד שזכרנו בפי"א מהל' מכירה דהמחייב