שופריה דיעקב חלק א כח

בעדם להתפלל ולדרוש להם הלכות חג בחג והלכות עצרת בעצרת. ולהדריכם ולהיישירם. ובעד כן הם מתנדבים לו להנותו ולהחזיק בידו. ואינם מכוונים בזה כלל לשכי' מקום כי לא הם הצריכים להמציא מקום. אבל הת"ח הצריך להם הוא הממציא מקום להיות נאספים אליו כי לשמוע בקולו ולדבקה בו. שע"י כן הוא נהנה מהם כקורא להם לביתו להתנדב לו. באופן שאין פירות בה"ך בעד שכי' המקום כלל. כי אם מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה להת"ח המקבצם להחזיק בידו. ולכן לא שייך בה שוכר. ואפי' יעמיד הלוה למלוה שוכר אין השוכר מתחייב כ"א בשכי' מקום דהיינו שאומדים כמה אדם המוני רוצה ליתן בשכי' מקום זה להשכירו לת"ח שירצה לעשותו בה"ך ולאסוף בו קהל ועדה וליטול נדבותיהם. ויותר מזה אפי' יעמיד לו שוכר לא מהני. דהו"ל יותר משיווי המדור דאסור לכ"ע אפי' בהעמדת שוכר. וכ"ז אפי' בשיש שוכר. אך אם אין שוכר כלל והלוה עומד בשלו כשהיה ועובד ומשרת ומתנדבים לכבודו ונוטל לעצמו. והוא פורע למלוה קצבתו. הדבר ברור לענ"ד שאפי' שכי' מקום עה"ד הנז' שיטול המלוה ר"ק היא, שהרי מתחלת קודם המשכו' קצצו בבחינת המעות כו"ך למאה. ואח"ך משכן לו להתיר הרבית. ונשאר הלוה במקומו כמו שהיה עומד ומשמש והצבור נודרים ונותנים לו לעצמו לכבודו. ובשכר שירותו, והוא פורע מידו ליד המלוה הקצבה. היש לך רבית גדולה מזו. וז"ל הרב מר דודי בפסק א' ע"ע שררת בה"ך וז"ל הצריך לענינינו דאיך אפשר שידרו בני אדם לכבוד התורה ויקנו מצות התורה ברצי כסף. וינתנו המעות ההם לנשים ולעמי הארץ ולרקים ופוחזים שלקוצ"ד שכל הנהנה מקניית המצות ואינו בן תורה הוא מועל בקדושתה של תורה. ועליו נאמר ודאשתמש בתגא חלף. שכמעט המעות ההם הם הקדש. ומרגלא בפומייהו דאינשי שהם נדר. ואם ינתנו לנשים ולהמון העם א"כ אין בהם קדושה. ואפי' אם יזכה איזה המוני באיזה בה"ך במקנת כסף. על ב"ד המשגיחים בתקנת הדור לסלקו משררתה ולתת לו שכי' מקום ותו לא. והשאר ינתן לבדק הבית. או לת"ח העוסקים בתורה וכו' עכ"ל. הרי לך שאפי' במקנת כסף אין הלוקח שאינו בן תורה זוכה בשררת בה"ך. ועדיין השררה של בעליה. וכ"ש במשכו'. וכיון שכן כל מה שנותן החכם בעל בה"ך לממשכן משלו הוא נותן. והו"ל ר"ק. ואפי' שכי' מקום. כיון שאין כאן שוכר. ולכן הדין דין אמת בנד"ז שראובן הנז' שמשכן הבה"ך שלו ביד המוני מעשירי עם שאינו ראוי לעמוד ולשמש בבה"ך כלל. וידוע ומפורסם שקודם המשכו' קצב עמו בבחינת המעות כו"ך למאה. ושוב להתיר הענין עשו דרך משכו' על הבה"ך. והמלוה פנה לדרכו. ונשאר ראובן הנז' עומד ומשמש במקומו כשהיה. וגובה נדרים ונדבות מהצבור שמתנדבים בקניית המצות. לכבודו ולהחזיק בידו ונוטלם לעצמו. והוא פורע מדח"ב הקצבה לבע"ה בלי הפסק אחר כלל אין ספק דר"ק היא. ורשאי הוא ראובן הנז' לנכות מקרן המשכו' כל הפירות שנתן לו באיסור. ואם הותירו הפירות על הקרן ישלם המלוה מביתו: ואפי' נעשה עצמנו כמי שאינו יודע. ונכסה עין השמש בכברה ונאמר שאין כאן אלא א"ר. הרי כתב מר"ן בסי' קס"ז ס"ג היכא דהוי א"ר יש אומרי' שאפי' לא פרעו וכו' לא מנכינן ליה. וי"א דמנכינן ליה. וידוע הוא דהלכה כי"א בתרא. ומה גם שסיים מור"ם דהסברא האחרונה עיקר. ואע"ג דבסי' קע"ב ס"א כתב מור"ם וז"ל ובכל מקום דבמשכנתא הוי א"ר. אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה. והואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחלה. אלו מנכינן ליה מחובו הוי כאלו מוציאין הא"ר ממנו בדיינים ע"ך. התם מיירי במש' מוחזקת ביד המלוה שהיא תחת ידו ודר בה ואוכל פירותיה. אלא שהיא עצמה א"ר כגון שהיא בלא נכייתא. או שאחריות על הלוה על שאר נכסיו. דבהכי מיירי לעיל מיניה. להכי כיון דמנכינן ליה ומוציאין הקרקע מידו הוי כאלו מוציאין הא"ר מידו. אבל בכגון זה שאין המלוה מוחזק במשכו' כלל שהקרקע נשאר תחת יד בעליו כמו שהיה. והלוה הוא העומד ומשמש וגובה הפירות לעצמו. ונותן משלו הקצבה למלוה ופירות הקצבה הם א"ר אין מוציאין מידו עתה כלום. אלא שמנכה הלוה מהחוב שעליו. שמחשב מה שפרע לו לפרעון הקרן שהוא חייב לו ודמי ממש לשאר חוב דמנכינן ליה מיניה. וכן מפורש בדברי הט"ז שם סי' קס"ו ס"ק ה' דטעמא דמ"ד בחוב מנכינן ליה משום דלא דמי למשכנתא. דשאני התם דהמלוה מוחזק במשכו' והקרקע תחת ידו היא. כי מסרה ע"ד שהפירות יהיו שלו. ע"כ נחשב סילוק בלא מעות כאלו מוציא ממנו. משא"ך כאן שלא מסר אותה תחת ידו עכ"ל. הרי דכל שאין המלוה מוחזק במשכונה ואין הקרקע תחת ידו אין נקרא מוציא ממנו. ולכן בנד"ז שלא היה הלוה מוחזק במשכו' כלל ולא היה הקרקע תחת ידו מעולם. אפי' נחשוב שאין כאן אלא א"ר יכול הוא הלוה לנכות הפי' מהקרן. שאין כאן מוציא מידו כלל. וזה אמרנו לדעת מי שירצה לחשוב זה א"ר. כ"ש דלענ"ד הדבר ברור שר"ק היא. ויוצאה בדיינים: ועוד אני אומר שאפי' אם היה המלוה מתפלל בבה"ך ומיטפל בשלו לגבות קצבתו שלא ע"י הלוה כלל. ויודעים הנותנים שלמלוה הם נותנים ולא ללוה שבזה אין כאן רבית כו"ך. כי לכבוד הלוה הם נותנים לו. והו"ל כמו הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלנייא. מ"מ צריך הוא הלוה ליטול מהקצבה שקצב למלוה שכר שליחותא. כיון שאין המלוה עומד ומשמש כלל. ולא טורח לגבות מהמתנדבים כלום. שהרי הם כשותפים זה נוטל כו"ך. וזה נוטל כו"ך ולפעמים אין הלוה נוטל כלום. כגון שלא הוציאה הבה"ך כ"א שיעור הקצבה ושכר שליחות מוטל על שניהם. שאם נאמר אדעתא דהכי משכן לו שהוא יעמוד לשרת. והמלוה יטול הקצבה משוחררת. א"כ יהיה שיעור השכר שליחות עוד רבית. שזה עובד וזה נוטל פירות. ודמייא לההיא דמור"ם ס"ס קע"ב. ופירש דבריו הש"ך שם דר"ל דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל פירות מותר ללוה לשלם המס. שהרי הקרקע שלו הוא. אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע לוה לאדון. אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה עכ"ל. ומינה לשכר שליחות שהוא מוטל על הפירות שאסור ללוה לפורעם משלו וכמ"ש. זהו הנלע"ד וצויי"מ וימ"ן. ויתן בלב חכמי ישראל להעמיד דגל התורה. ולאפרושי מאיסורא. לבל תהיה האמת נעדרת. וע"ד אמת ח"פ בשילהי תמוז יה"ל. משנת כי באלה חפצת"י נאם ה' לפ"ק. והשו"ב ואמת ויציב ונכון וקיים: ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט