שופריה דיעקב חלק א כז

המשכונה. אע"פ שאח"ך עושין המש' ר"ק היא. שהרי ידוע דעל הלואה הם קוצצין ולא על השדה. והמש' שעושין אפי' דסורא אינה אלא להערים ולהתיר הקציצה שקצצו על המעות: וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי רבותינו בעלי התקנות בתקנה מש' שכ"ל טו"ב ותקנו שכל הממשכן קרקע יהיה המלוה מטפל בשלו לדור בו. או להשכירו. ולא יהיה לו דבר עם הלוה כלל אפי' ע"י שוכר. יען המה ראו שאין עושין קצבה לשכירות כ"א לפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ועוד חזקו דבריהם הרבנים הבאים אחריהם בשנת מגדי"ו וגזרו אומר שמעולם לא יתעסקו בעלי בתים בזה כלל. וגם הסופרים לא יתעסקו ולא יכתבו שטר מזה כלל כ"א בנכסי יתומים. וגם בנכסי יתומים צריך שיקנו מהאפוט' שמשכיר קרקע לשוכר. ויקנו מהשוכר שמתחייב ליתומים. ובכה"ק ישכירנו לבעל הקרקע. ויקנו מבעל הקרקע שמתחייב לשוכר. ובזולת זה אסור ופוק חזי מ"ש הרה"ג מוהריב"ע ז"ל לחכמי סאלי ע"ע זה שהם כתבו שאין לאסור כ"א בנכסי בעלי בתים. אבל בנכסי יתומים מותר. והרב כתב להם שאף בנ"י אסור. וזה קצת מלשונו. וגם גזרו ז"ל שהמלוה יטפל בשכי' המקום ההוא אחר שימשכן סתם ככל משכונות היתר הנהוגות בישראל. ולא כן עושין אלא עצם ובראשונה מביא הלוה שוכר עמו. ולפי ריבוי המעות ומיעוטן קוצצין השכירות ועושין תורת מרע"ה פלסתר וכופין עליה פסכתר. מאריה דאברהם האם ימצא שום פוסק להחזיק ידי בעלי סברא זו. והלא אין לך תנאי גדול מזה כי לעולם מאה אוקיות עשרה מעות שכי' וכן עזה"ד. ואם יפרע הלוה ד"מ מחצית הקרן. הנה קודם כל דבר ינכה לו השכי' שעלו עד עתה. והשאר יחשב מפרעון הקרן. ומשם ואילך אינו פורע שכי' כ"א לערך המעות הנשארות ביד הלוה עד תשלום זמן הפרעון ואז נפרע הכל מיד לוה ליד מלוה. והשוכר מאותו יום שמתחייב לא נגע ולא פגע כלל בזה. ואה"ן דלהרמב"ם אפי' אין כאן שוכר אין כאן כ"א הערמת רבית. ולהרא"ש הוי א"ר ומותר בשל יתומים ה"מ אם לא נקצץ השכירות לפי ערך המעות ולא התנו הלוה והמלוה. אבל במנהג זה כולהו לריעותא. דאדעתא דהכי וע"מ כן קבל מהם המעות. ואיך נכסה עין השמש בכברה וכו' הייטב בעיני ה' וכו': והנה החכמים יש"ץ לא זכרו בתחלת דבריהם עיקר החולי והמדוה אשר עליו פסקו חכמי מקינאס יע"א והוא קציצת המעות של השכי' בעת המשכונה בתנאי שעושין לפי ערך ריבוי המעות ומיעוטן. והתחילו להביא ראיות מהרמב"ם והרא"ש והאחרונים ז"ל דא"ר שרי בשל יתומים. כנראה שחשבו שחכמי מקינא"ס פוסקים כהרי"ף ורש"י. ובמחילה מכת"ר וכי נעלם מהם שהרב"י פוסק כהרמב"ם והרא"ש. והוא כלל זלה"ה בהקדמתו ללכת בעקבות שני עמודי הוראה. ומי הוא זה שלא יפסוק כס' הרב"י. אבל כוונתם רצויה וברורה דכל אפייא שוין בנדו"ז להודות להרי"פ ורש"י מאחר שהתנו וקצצו השכי' בעת המש' לפי סכום המעות אם מעט ואם הרבה. ולתלמידי רשב"א נמי דוקא אחר שנגמר ענין המשכונה סתם והלך זה לדרכו וזה לדרכו בא אדם אחר מאליו ושכרה מהמלוה מותר ללוה לדור בה אע"פ שלא יצא ממנה לעולם רק נשאר דר בחצירו ושרי לכ"ע. אכן בנד"ז הנהוג לא זו הדרך ולא זו העיר. אשע"ך אי איישר חילי ויסכימו רבותי בתי דינין שבמערב לבער הפסילים מן הארץ מכאן ולהבא מיהא הנני מוכן ומזומן ותהי זאת הסכמתי עמהם ללכת בתקנת רבותינו נ"ן ואין לנו לזוז ממנה. כי מפיהם ז"ל אנו חיים בכל תקנותיהם והסכמותיהם והמהרהר אחר דבריהם ידו על התחתונה. כי קוטנם עבה ממתנינו. ובודאי כל רז לא אניס ליהו. וכבר עמדו על דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. והמנהג הזה הנהוג היום לאו רב טביומי חתים עליה ואיסור ר"ק היא. והנני מגלה דעתי לפני מי שאמר והיה העולם קודם נסיעתי מהעולם הזה זאת ועוד וישראל הוא ידע כי קודם הודאת המשכונה פוסקים דמים בהדייא כו"ך. ואח"ך עושים דרך משכו' ושוכר להתיר הענין. ונד"ז שלפנינו יוכיח דבלי ספק היה פיסוק דמים כו"ך למאה בין האפוט' והלוה קודם הודאת המש'. גם נמשך מזה כמה אלמנות מלוות בר"ק. ובא משפטן לפנינו ואשה רעותה קינה. אלה הם תולדות נגעים שיש מעה ללמתקאל ויש ב' מעות לממתקאל. ובעת שאנו פוסקים דין ומפקיעין. יתמהו. אשע"ך ראוי לבער החרם מכרם ה' צבאות ולא לפשר במדי דאיסורא. וגם לא שייכה פשרה בזה ושלום. ע"ך דברי מוהריב"ע ז"ל הנחמדים מזהב ומפז רב. ובכלל דברי הרב כל דברינו. וזה מ"ש הרב כמוהר"ר חביב טולידאנו זלה"ה להרב מוהריב"ע זלה"ה ע"ע הנז' וז"ל ואשר אני אחזה לי שהצר הצורר אשר החריב את בתינו הוא הרודף אחר שופטינו לבנות ולטוח תפל. ואמת הדבר ויציב. כי כן כתבו חכמי האמת סמא"ל ובת זוגו לילי"ת עולה תרי"א. ס"מ קל"א וב"ז ת"פ הרי תרי"א. וכללותם וזיווגם עולה רבית. ודי בזה. והנה במחנינו זה מעשים בכל יום כשאנו רואים שהרבית עולה במעלה עקרבים תמיד אנו מעמידים הדבר על הפשרה. ואנו מפקיעין היתומים בראותינו שהכל בנו על קו תוהו ואבני בוהו. ואין כאן שכי' קרקע כלל כ"א שכי' מעות. ואין כאן יסוד של היתר כלל והראשונים פתחו כחודה של מחט. והאחרונים פתחו כפתחו של אולם עכ"ל: הנך רואה שכל הא' ז"ל צווחו ע"ז ואפילו בנכסי יתו' ואפי' בהעמדת שוכר שיש אחיזת עינים מיהת דאפסקה אחר. כ"ש וק"ו בנכסי בעלי בתים ובלא העמדת שוכר כלל דפשיטא ופשיטא דהוי ר"ק. והגם הלום שידעתי גם ידעתי שלא הועילו הא' ז"ל בתקנתם וצווחו ככרוכייא ולית דמשגח. וכבר פשתה המספחת ופשט המנהג שלא כדבריהם ז"ל. מ"מ זהו להתיר בהעמדת שוכר אפי' בנכסי ב"ב. אבל שלא בהעמדת שוכר אין פוצה פה להתיר. ובלא העמדת שוכר פשיטא ופשיטא דהוי ר"ק. כיון שקוצצין קודם קנין המשכונה. והלוה מעלה שכר מידו ליד המלוה: וכל זה אמרנו במשכו' שדה ובית העשויה לדירה שהשכי' שקוצצין היא יוצאה מפירות שעושה השדה ומדירת הבית. שאף אם לא ידור הלוה מאן דהו ישכור ישכור אותה מהמלוה ויפרע לו הקצבה ואין מרויח המלוה כ"א הטיפול. שאין צריך ליטפל להשכיר ולגבו' השכי' ועכ"ז אסרו הפוסקים ראשונים ואחרונים כנ"ל. וכ"ש וק"ו במשכו' בה"ך שאינה עשויה לדירה כלל והעמדת שוכר נמי לא שייך בה כלל. שהרי ידוע שעיקר פירות בה"ך אינם שכר הדירה. כי אינה עשויה לדירה. ואין עיקר הנאתה אלא מהמתנדבים בעם הנלוים לחכם בעל בה"ך שניתנה לו השררה ההיא מהצבור לו ולאבותיו לאסוף קהל ועדה ולהיות שליח