שופריה דיעקב חלק א כו

משמעון. וראובן נשאר דר בביתו ופורע השכי' לשמעון ע"י לוי השוכר. כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשו' אני אוסרו. אבל ר"ק לא הוי כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה. וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו לכתחילה יש לאוסרו. ואין לדיין להשתדל בו ע"ך. [פי' יש לאוסרו למלוה ליטול כלום מהלוה כדין א"ר. ואין לדיין להשתדל בו להוציאו. וכדין הערמת רבית שמוציאין אפי' לכתחילה מהלוה למלוה. אלא כדין א"ר דאין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה להחזיר ללוה] ולא ברירא לי האי טעמא וכו' מדברי הרמ"ה יראה דהוי ר"ק דיוצאה בדייני' שכתב גבי המלוה את חבירו על שדהו וחזר וחכרה לו בדבר קצוב דהוי א"ר ה"מ דלא אתני בהדייא מעיקרא וכו' עכ"ל הטור. ופי' דבריו הב"י דמשמע ליה להטור ז"ל דהרא"ש ז"ל אפי' בהתנו מיירי שכך היה מנהגם ועכ"ז קאמר דאינן אלא א"ר. ולהכי כתב שהרמ"ה חולק על הרא"ש וס"ל דהוי ר"ק ע"ש. ומדסתמו הרא"ש והטור דבריהם ולא פירשו להדייא דדוקא בהתנו קמיירי. ש"מ דאפי' בלא התנו להדייא כיון שמנהגם כן הוא. ומסתמא אדעתא דהכי נחתי שישאר הלוה דר בביתו ויעלה שכר למלוה ע"י השוכר שמעמיד לו אח"ך הו"ל כהתנו והוי א"ר להרא"ש ז"ל ולהרמ"ה ר"ק. ולא דמי לההיא דת"ר באם בא אחר ושכרה מהמלוה וכו' דההיא בשלא היה דעתם כלל בשעת המש' אלא שיהיה המלוה מטפל בשלו. אלא שאח"ך אירע שבא אחר ושכרה מהמלוה וחזר הלוה ושכרה ממנו ולא בשהיה דעתם לעשות כן מתחילה: ועוד נראה מדברי הרב"י שם על דברי הטור דלאו דוקא בחוזר ומשכירה ללוה או לאחר בשבילו כסתם חכירו דאפי' לא עבדה יהיב ליה דמי חכירותו. אלא אפי' נשאר הלוה עומד בשדהו בסתם ולא נתחייב כלום למלוה דאי לא עבדה ודאי לא יהיב ליה. וכן אם היתה משכונת בית ונשאר הלוה דר בבית ולא נתחייב כלום למלוה בשכירות. דאם לא הוצרך לה ורצה לצאת יצא ולא יפרע כלום למלוה. עכ"ז אסור להעלות שכר למלוה במה שדר כיון שידוע שע"ד כן משכן לו שישאר דר בביתו ויפרע לו שכי' ע"י או ע"י אחר כ"ז שירצה לדור. וזה מבואר ממ"ש הרב"י על מ"ש הטור על דברי הרא"ש ולא ברירא לי האי טעמא וכו' וז"ל מתוך מ"ש למעלה נדחו דבריו דאכתי איכא למיחש שלא ימצא שוכרים לבית. וגם הוא לא יצטרך לה ונמצא פורע דמי הנכייתא ולא נהנה כלום וכו' ע"ך ומבואר בדברי הרב לעיל דבטענה זו דומה מש' בית לשדה דכי היכי דבשדה אי לא עבדא לא יהיב. גם בבית שייך אי לא עבדא וכו' דהיינו שלא יצטרך לו המלוה. או לא ימצא שוכרים וכו' ע"ש: ולכאורה תמוה דהא בנדון הרא"ש והטור עסקינן דלוי שוכרו משמעון. ואפי' לא יצטרך לה המלוה. השוכר יפרע לו. האי ודאי דס"ל להרב"י דהרא"ש מיירי אפי' בשאין השוכר ולא הלוה לשוכר מתחייבים בהחלט. אלא שהשוכר בא לעשות חסד עם הלוה ואומר למלוה בע"פ אני אפרע לך בשכי' משכו' פלונית כו"ך כ"ז שאני רוצה והלוה דר בבית ופורע לשוכר. והולך השוכר ופורע למלוה. ונמצא שאם לא רצה הלוה לדור בבית אין למלוה על השוכר כלום. ותשאר הבית ריקנית. וכשאין המלוה צריך לה או שלא ימצא לה שוכרים. נמצא מפסיד הנכייתא ואינו נהנה כלום. הרי מבואר שאפי' היכא שאין הלוה מתחייב לפרוע עכ"פ. אלא שכ"ז שהוא דר הוא פורע ואפי' ע"י שוכר הוי א"ר להרא"ש ז"ל: ועוד נראה דכל היכא שאין הלוה דר ע"י שוכר אפי' אין ידוע שהיתה דעתם מתחילה שידור הלוה ויפרע שכירות למלוה וגם לא דבר עמו אח"כ שישכירנה לו אלא שמשכן לו סתם ולא תבע המלוה שוכר ונשאר הלוה דר בביתו אסור ללוה לפרוע שכירות למלוה במה שדר בבית. דכל שהלוה עובד וזה נוטל פירות בלא הפסק אחר א"ר הוא אפי' במשכנתא דסורא וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל דאייתינן שעיקר הטעם משום שזה עובד וזה אוכל פירות. וכן המנהג פשוט בכל בתי דינין דכל שדר הלוה שלא ע"י שוכר אין פורע שום שכי' למלוה. וזה אפי' החזיק המלוה זמן מה דהיינו שירד לשדה והחזיק בה ואוכל פירותיה. או בית ודר בה זמן מה דאז ניכרין הדברים שקנאה וזכה בה. וכ"ש אם לא החזיק בה כלל דאז איגלאי מילתא דלאו אדעתא דארעא נחית כלל. אלא הלואה בעלמא הוא וזה עובד וזה אוכל פירות: ועוד זאת נר' דעד כאן ל"פ רבוותא הרמ"ה והרא"ש אי הוי ר"ק או א"ר אפי' בהתנו אלא במתנים בשעת המשכונה עצמה לבד דהיינו שמתחילה לא קצבו כלום כמה יתן לו בריוח המעות. ולא ע"ד שיתן לו בפירותיו כו"ך אלא שמתחלה אדעתא דארעא נחתי ואינן מזכירין אלא שימשכן לו קרקע פ' לאכול פירותיו סתם. ובשעת קנין המשכונה אז הם מתנים ע"ד שאחר המשכונה שיזכה המלוה בקרקע יחזור וישכירנה לו בכו"ך. אבל אם בתחלה ובראשונה הוא קוצץ עמו כו"ך למאה ומתייעצים שימשכן לו קרקע והוא יתן לו שיעור הקצבה. ואח"ך ממשכן לו ע"ד כן ונשאר הלוה דר בביתו. ועובד את שדהו ונותן לו הקצבה נר' דלכ"ע ר"ק היא. שהרי עינינו הרואות שמתחלה ובראשונה קודם שיזכה המלוה בקרקע כלל הוא קוצץ עמו. וגם אין הקציצה בבחינת שכי' הקרקע. אלא בבחינת המעות כו"ך למאה ע"ד שיתן לו הלוה הקצבה מידו לידו. וכדי לכסות עין השמש בכברה הם עושים המשכונה. ומעולם אין המלוה מחזיק בקרקע ולא נכנס בידו אלא הלוה הוא הפורע לו. והן הם דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה הרב"י סי' קע"ב וז"ל ראובן משכן כרם לשמעון אפוטרופוס היתומים ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראובן הממש' כמו שהיה. ובתנאי שיתן בפריו ק"ק דינרים לשמעון האפוט'. ויהיה הקרן קיים להפרע לזמן המשכונה. מסתברא דבענין זה שהיא משכונה סתם לכ"ע ר"ק היא. שלא אמרו בחכירי נרשאי שלא יהיה אלא רבית דרבנן דוקא במש' דסורא שהוא כמוכר לו פירותיו וחוזר זה ומוכר לו אותן פירות שקנה ממנו. וכן פי' רבותינו ז"ל ובענין זה הוא דאפשר לומר שאינו אלא כא"ר. אבל במש' דעלמא דמשתלם דמי הלואה מיניה כל שחוזר וחוכרה ר"ק היא. וכ"ש אלו שהתנו מתחלה שיעמוד הכרם ביד הממש' ויתן בפריו ק"ק דינרים בכל שנה לכ"ע ר"ק היא. שהרי קודם שירד לכרמו קודם שקנאו במשכנתא הוא מתנה שיתן לו בפירותיו ק"ק דינרים. וע"ד כן הוא מלוה מעותיו והרי זה כקוצץ לו בשעת הלואה דאטו משום שהערימו שיהיה הכרם משכונה בידו והוא לא היה יהא מותר. ותדע לך מדאמרינן בגמ' גבי חכירי נרשאי אימת קנייה דאקנייה ניהליה. משמע דכל כי הא הו"ל כקוצץ דמים מחמת מתן מעות ור"ק היא עכ"ל. הרי לך דכל שקוצצין פירות מתחלה קודם