שופריה דיעקב חלק א כה

ופשוט הוא דכיון דאסור לקבלו אפי' אם הוא רוצה לקבל לא שבקינן ליה. וכ"ש בנד"ז שחזר בו הלוה מלתת שאין כופין אותו לתת ומה גם דמעיקרא נמי לא מרצונו נתרצה לתת לו אלא שפישרו ביניהם דלא למיקם בדינא ודייני. ושמא לא יזכה בדין ופשרה בטעות היא והדרא: באופן שהדין דין אמת שכל מה שנתחייב הלוה למלוה יותר משיווי העורות הנז' בשביל המתנת המעות הוא בטל. ואין ללוה לפרוע כ"א שיווי העורות הנז'. כפי מה ששמו אותם הבקיאים לפי העת והזמן. שבו מכר לו. וע"ד אמת ח"פ באלול המרוצה. משנת כי באלה חפצת"י לפרט קטן. והכל שריר ובריר וקיים. ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט סימן ו' שאלה ראובן ירש מחצית בה"ך מאבותיו. ומעודו מילא מקום אבותיו לעמוד ולשרת בשם ה'. ונוטל נדרים ונדבות של המתפללים בה הנלוים אליו. ונודרים לכבודו להנותו ולהחזיק בידו כמנהג. לימים הוצרך למעות להוצאותיו. הלך ולוה מא' מעשירי עם סך מאה וחמשים מתקאלים בו"ך למאה. ולא מצאו דרך להתיר הפירות. כי ראובן הנז' אין לו עסק מו"מ והוא מחובשי בה"מ. לכן יעצו לעשותם משכונה על מחצית בה"ך הנז'. וכן היה. וראובן הנז' אפי' אחר המשכונה נשאר עומד ומשמש בשלו כשהיה. ונוטל כל הנאת המחצית שתהיה בבה"ך. והמלוה לא ידע אתו מאומה. כי מיום הודאת המשכו' לא ראה בה"ך הנז' כלל. ולא ידע מה היה ממנה ומפירותיה כלל ועיקר. רק מדי חדש ומדי שנה היה בא אצל הלוה ונוטל ממנו קצבתו. בלי השגחה כלל אם הוציאה הבה"ך שיעור הקצבה או לא. הן מהלוה והן מהמלוה. רק כעין חוב בעלמא היה תובע המלוה מהלוה ופורע לו מידו לידו. ומעולם לא נטפל המלוה ליטול כלום מבה"ך עצמה. ודבר אין לו כ"א מהלוה. ואחר זמן מה. רצה ראובן הנז' ללכת להתפלל בבה"ך אחרת של זקינו. ונתפשר עם שותפו שבבה"ך הממוש' שיהיה השותף משמש גם בחלקו. ויטול רביע בשכר שליחותו כנהוג. וכן היה שהיה גובה הכל השותף ונוטל רביע בשכר שליחותו מחלק ראובן. והשאר נותן לראובן: עוד אחר ימים הלך ראובן הנז' ומכר מחצית מהמחצי' הממושכן הנז' לאחר. והוזיל עמו בדמי המכר בעד מה שיהיה עומד ומשמש ברביע הנשאר לו בלי שום שכר שליחות שע"מ כן מכר לו בסך שמכר לו. כמפורש בשטר המכר. והקונה הנז' מיום המכר היה נוטל כל פירות מחצית בה"ך הנז' לעצמו בין פירות הרביע שקנה. בין פירות הרביע האחר. כי היה מנכה אותם לראובן מחובו שנושה בו. ובכל זאת לא ידע המלוה כלום מי העומד בבה"ך ומי המחזיק בה ואוכל פירותיה. ואם היא מוציאה או אינה מוציאה. ולא היה יודע כי אם לבא אל הלוה ולפרוע לו קצבתו משלו עספ"א. וגם הלוה לא היה משגיח כלל ולא היה יודע הנאת הבה"ך. ואפי' בשנת שרפ"ה כל ארצה שכילה הרעב את הארץ לתפ"ץ ולא היתה שום הנאה בבה"ך הנז' לא ידע ולא הקיץ המלוה הנז' להשגיח אם בה"ך הנז' מוציאה כלום רק מדדה והולך אצל הלוה ופורע לו קצבתו ולא ידע בשכבה ובקומה עס"ו סיון של שנה הנז' שנתמוטט הלוה הנז'. וסידר נכסיו לב"ח וראה המלוה שאין תקנה לגבות ממנו כלום. אז הקיץ משנתו ודקדק חשבונו עם הלוה מיום הודאת המשכו' עד אותו היום. ונמצא שעדיין נושה בו מהקצבה סך ששים אוקיות וזקפן עליו בשטר. ומאז ואילך אז הלך לבה"ך וישב להתפלל שם מעשה קוף בעלמא ללקט פרט ועוללות הנופלים בבה"ך הנז' יום יום בלי שיהיה עומד ומשמש וגובה מהמתנדבים כלום. רק הלוה וב"ך עומדים ומשמשים וגובים לעצמם ונותנים לו קצבתו או פחות לפי מה שמוציאה הבה"ך. עד כאן היו הדברים. הן עתה נפש הלוה הנז' לשא"ל הגיעה אם יש בפירות הנז' שנתן ושנותן למלוה שום איסור רבית וינכה אותם מקרן המשכו' הנז' או לא. או לפחות אם יוכל לנכות לו מהקרן שכר שליחות שהוא רביע בקצבה שהיה נוטל כנהוג בין בזמן שהיה הלוה עומד ומשמש בעצמו בין בזמן שהיו משמשים אחרים בעדו והוא נותן שכרם על הכל יורו מורי צדק דעתם לדעת מה יעשה ישראל ושכמ"ה: תשובה ידוע הוא מ"ש בגמ' בפרק איזהו נשך לית הלכתא כחכירי נרשאי ולשון הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה. מפני הערמת רבית. שהרי זה עומד בשדהו כשהיה. ונותן לו שכר בכל חדש בשביל מעותיו שהלוהו ע"ך. ודעת רש"י ז"ל שהיא רבית קצוצה משום דאיגלאי מילתא למפרע שע"ד כן הלוהו ולפיכך הוי רבית גמורה. וכתב הרב"י בשם ספר התרומות על דברי רש"י. ולא דמי למשכנתא. דשאני הכא דהלוה עובד וזה נוטל שכר הפירות. ועוד כתב הרב"י וכתבו תלמידי רשב"א מיהו אם בא אחד לחוכרה מהמלוה יכול לחוכרה מיניה וכיון שאפסקה אחר שרי. ובסי' קע"ב כתב רבינו בשם הרמ"ה דא"ר הוי. וה"מ דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתא דליהדר וחכר לה מיניה. או אגר לה מיניה בכו"ך אבל אי אתני בהדיה מעיקרא רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים לא שנא אתני בהדיה וחכר לה איהו מיניה. לא שנא חכר לה אחר היכא דמיחייב לשוכר או לחוכר לפרוע מאי דפרע למלוה בדיליה. ונראה מדבריו שם דלהרא"ש אפי' בכי האי גוונא לאו הוי אלא א"ר ע"ך דברי הרב"י זלה"ה. והן הם דברי מר"ן ומור"ם בסי' קס"ד וז"ל מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שהתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. וכתב מור"ם ובלבד שלא התנו מתחלה על כך. וגם שכבר החזיק המלוה בשדה. אבל בלא"ה לכ"ע אסור ע"ך. ומוכרח מדברי הרב ש"ך סק"ב דלסתמא דדינא דסתם מר"ן שלא יחזור וישכיר וכו' אפי' במש' דסורא הוי א"ר. ולהכי כי אפסקה אחר שרי ע"ש. ולפ"ז אי אתני מעיקרא אפשר דהוי ר"ק. ואפי' להרמב"ם ואפי' במשכנתא דסורא כדעת הרמ"ה. או לפחות א"ר כהרא"ש: והמעיין בדברי הרא"ש והטור סי' קע"ב יראה דלאו דוקא במתנים בפי' בשעת המשכונה הוא דסבר הרא"ש ז"ל דהוי א"ר. אלא כל שידוע שהיתה דעתם שלא יטפל המלוה בשלו אלא שהלוה ישאר בביתו ויעלה שכר למלוה אפי' ע"י שוכר חשוב כאלו התנו והוי א"ר. וז"ל הטור ועל מה שנוהגין האידנא שראובן ממשכן ביתו לשמעון. ולוי שוכרו