שופריה דיעקב חלק א קנג

ומפי אחיו של הנטען אשר כתת רגליו ובא לפנינו ושפך שיחו והגיד את כל הקורות את אחיו הנז' עם האשה הקושית הנז' ועם קרוביה. ונפשו לשאול הגיעה אולי יש תקוה לפוטרו לפחות מהכתו' אשר זקפו עליו בחוב בכח הזרוע אחר שילוחיה. ועדיין חוב עליו עד היום: ובאמת תמהנו על המראה מי שמע כזאת מי ראה כאלה שעל ריב ומדון שרבו האשה וקרוביה בחרבם וזרועם וזעקו חמס על איש באומרם שממנו מעוברת והשליכה עליו תזנותה. והוא צווח להד"מ יחולו עליו כל הגזירות הקשות והרעות האלה לקושרו שישאנה עכ"פ לזמן שתהיה מותרת לו לישאנה לפי דבריו והוא זמן ב' שנים וחצי שבהם נשלמים ט' ירחי לידה מיום שהוכר העובר ותבעה האשה לנטען שכבר עברו ג' חדשים לעיבורה ועדיין ששה. ועם כ"ד חדש של היניקה הרי ב' שנים וחצי. שאז היא מותרת לינשא לו לפי דבריו שאינה מעוברת ממנו. והרי היא מעוברת ומינקת חבירו. ושאם לא רצה לכנוס בהגיע הזמן מרצונו. שרשאית האשה לכופו ע"י השררה עד שיכנוס ולתת לה ק"ק דמי קנסה ובושתה ופגמה כדין המאנס או המפתה נערה בתולה ולכתוב לה כתו' גדולה ה'. זה במה שנוגע לאשה מצד עצמה. גם לענין מה שנוגע לה מצד העובר קשרוהו לתת לה דמי מזונותיו ויניקתו ולא לבד לאחר שיצא לאויר העולם אלא אף גם בעודו במעיה מיום שהוכר העובר. ותבעה לנטען ע"ס כ"ד חדש של היניקה אם נתקיים הולד. וכן הות ליה שלא נעדר מהם כל אשר יזמו לעשות ולקשור לנטען שנולד העובר ושלמו לו כ"ד חדש של יניקה ועדיין הוא קיים ונתן לה דמי מזו' שקבצו לו מושלם מיום התביעה. ובמשלם שנייא תבעוהו לכנוס. ומיראת הקשר שקשרוהו אמר רוצה אני אבל איני יכול לשקץ את נפשי ולבוא עליה אלא אקדש ואכניס ואתחייב לה כתו' ק' כאשר נתקשרנו. ואח"ך אני מגרש ואפרע הכתו' ולא קבלה ממנו אלא לכנוס ולאכול את השקץ עכ"פ ולא שקטו ולא נחו עד שכפוהו ע"י השררה עד שכנס ואכל. ובקושי נתרצו לו בכתו' ק'. ולמחר אמר לגרש וא"ל לפרוע הכתו' ולא נמצא לו וזקפוה עליו חוב לכשתשיג ידו: והרואה יראה שכ"ז און ועמל נגד משפטי התורה ודיניה הישרים. ודרכיה הנחמדים. שמעולם לא התירה תורה לכוף איש לישא אשה הנבעלת לו עכ"פ אלא למאנס נערה בתולה תחת אשר ענה. ואף זו לא ע"י גוים אלא ע"י ב"ד שאומרים לו עשה מה שחייבתך התורה כי כן משפטך שאנסת אותה ליבעל לך שלא מרצונה. אף אתה עליך לכונסה שלא כרצונך אבל המפתה אפי' נערה בתולה אין עליו חיוב לישא אותה כלל כ"א לרצונו כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה וכ"ז אפי' בידוע בודאי שבא עליה וכ"ש בשאין ידוע וכנד"ז. דאדרבא איכא למ"ד שהנטען על הפנוייה בקול בעלמא ואין ידוע בודאי שבא עליה אפי' אם הוא רוצה אין מניחין אותו לכנוס משום לזות שפתים שנר' שמחזיקין הקול וכמ"ש מר"ן בסי' קע"ז וסיים מור"ם שסברה זו עיקר. ע"ש. גם לא חייבה תורה קנס בושת ופגם במפתה אלא בנערה. אבל המפתה את הבוגרת פטור מכלום וכמ"ש הרמב"ם בהל' הנז' ע"ש: גם החיוב לתת לאם דמי מזונות העובר והוא עדיין במעיה. ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה כמש"ל. מעולם לא שמענו לא מן הדין ולא מאיזה מנהג ואפי' בעובר מאשתו שגירשה והיא מעוברת שהוא ודאי בני. אמת זה שמענו תק' לנ"ן במעוברת או מניקה שמת הבעל שניזונית מן האמצע. עי' בתק' הקצרים שבל' לעז. אך לא פשטה כלל: גם החיוב לתת לה דמי מזונותיה. כלו' שכר הנקתו בימי היניקה ומזונותיו אחר שתגמלהו. לא שמענו במי שהוא עומד וצווח שאינו ממנו ושלא בא עליה כלל. ודין ערוך הוא בס"ס ע"ג הבא על הפנוייה וילדה ממנו. אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו ע"ך. ש"מ דאם אינו מודה שהולד ממנו וכ"ש אם הוא מכחיש שלא בא עליה כלל אין עליו שום חיוב. ואדרבא משמע דבמודה שהוא בנו גופיה חידוש הוא. דלכאו' היה עולה על הדעת דלא חייבו חכמים לתת מזונות ושכר הנקה אלא לבניו הנולדים לו עם אשתו הנשואה לו כדת של תורה בטהרה בכתו' וקי' ולא לנולדים לו בזנות. שאלו כשם שבאו מן ההפקר. כך יחיו מן ההפקר. והיא גופה אצטריכא ליה למר"ן ז"ל. והבו דלא לוסיף עלה. וכ"ז מפורש יפה בדברי רבינו הריב"ש בתשו' סי' מ"א שנשאל הרב על נדון כיוצא בזה. והשיב וז"ל אמנם בתביעת שרח עם שמעון לא הודעתני טענתייהו במאי שאם היא תובעת ממנו הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום אפי' אם היתה בתולה. שהרי כיון שהיא גדולה ויצאה מרשות אביה הרי כל אותו זכות שלה וכיון שאפי' לפי דבריה היא מפותה ומדעתה ומרצונה נבעלה. הרי מחלה על הכל. וזה מבואר בפ' אלו נערות. וכ"כ הר"ם במז"ל ב"ב מהל' נערה בתולה שהמפתה את הבוגרת פטור מכלום. ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו לפי שחייב אדם לזון את בניו כשהם קטנים דהיינו עד בני שש כדאיתא בשי' פ' אעפ"י. גם בזה אין ממש בדבריה. ואפי' אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר. דכי היכי דמיפקירא נפשה לגבי שמעון מפקירא נפשה לגבי אחרים. כדאמרי' סו"פ אל' לכהן גדול בחד לישנא גבי ארוסה שעיברה. אע"ג דהתם בארוס התירו ולאחרים איסורא כ"ש הכא שהאיסור שוה לכל. וא"כ אעפ"י שהיא טוענת ברי ושמעון שמא. הא קי"ל דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דחזקה דממונא עדיף. ואעפ"י שהיא נאמנת להכשיר הולד. אינה נאמנת להוציא ממון מחזקת שמעון. ואצ"ל בנד"ז ששמעון מכחיש אותה ואומר שלא בא עליה מעולם. שא"כ כל הזונות שתתעברנה תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ. ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו. האמינה תורה לאב לו' זה אינו בני. וממזר הוא וכו'. וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבו' היסת שהתורה האמינתו וכו' אלא א"כ תובעת שרח לשמעון כשבא עליה נדר לה איזה דבר באתננה שאז חייב שבו' היסת על תבי' זו וכו'. ע"כ דברי רבינו הריב"ש ז"ל בתשו' סי' מ"א. ועוד הוסיף לחזק דבריו בתשו' שאחריה סי' מ"ב. לענין מ"ש שאין מזקיקין אותו לשבו'. דאע"ג דבטענת אנסת או פיתית אותי. והוא אומר להד"מ. ה"ז נשבע היסת. שאילו הודה היה משלם לה בושת ופגם וצער עפ"י עצמו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' נערה. מ"מ בענין הבן אם הוא בנו א"ל אין כאן שבו' כלל. שהתורה האמינתו. ואף אם הי' מודה שבא עליה עדיין היה נאמן לו' אין זה בני. שהרי אפי' באשתו היושבת תחתיו ומשמשתו ויש לו בנים והיו מוחזקים שהם שלו. נאמן הוא לו' זה בני וזה אינו בני. שהתורה