שופריה דיעקב חלק א קנב

נדרשנו לחוות דעתינו בענין הנ"ב. וראינו מה שהאריכו למעניתם החכמים ישצ"ו הנ"ב. ולדעתינו האריכות בזה אך למותר שהדבר פשוט דלענין אם כופין להוציא. דבר ברור הוה דאין כופין אפילו אם ראה כמכחול וכו'. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. דכללא כייל דאין כופין לדבר מדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה בפניהם ברצונה. ואח"ך כופין אותו להוציא. מבואר להדייא שזולת ב' עדים אין כופין בין באמרה לו בין בראה הוא או אמר לו א' מקרוביו וכו'. ודבריו ז"ל מוסכמים לכל ולא נמצא עליהם חולק כלל. שמה שרצו החכמים ישצ"ו בפנים לדקדק מדברי מר"ן ז"ל. דבראה כופין שלא כדברי הרמב"ם ז"ל. וזה ממה שהיפך הסדר ממה שסידר הרמב"ם ז"ל. ולא כתב אין כופין אלא בראשונה ולא באמרה לו ולא בראה. במחילת כבודם זה לא יעלה על הדעת כלל שאיך יחלוק מר"ן ז"ל מדנפשיה על הרמב"ם במקום שלא נמצא עליו שום חולק כלל. וכל נושאי כליו לא הזכירו על דבריו בזה שום מחלוקת ולא ערעור. והוא כבר השריש בהקדמתו לפסוק כ"א מעמודי הוראה ובפרט הרמב"ם ז"ל. זולתי במקום שנמצאו רבים חולקים עליו. ועוד אם רצה לחלוק איך לא הזכיר מזה בב"י כלל. ומה גם שמדברי הטור מבואר שהוא מסכים בזה עם הרמב"ם ז"ל. שכתב באמרה לו שצריך להוציאה לצאת ידי שמים. ואח"ז כתב. וכתב הרמב"ם מי שראה אשתו שזינתה וכו'. הרי זה חייב להוציאה ואסור לבא עליה וכו'. ע"ך. והרב"י כתב ע"ד מ"ש רבינו. וכן כשאומרת לו שזינתה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפכ"ד וכו' ותחלת דברי הרמב"ם כבר נתבארו בדברי רבינו בסמוך וכו'. ע"ך בב"י הרי שהטור ז"ל. אזיל ומודה לדברי הרמב"ם ז"ל. דבין באמרה לו בין בראה אינו חייב להוציאה. אלא לצאת ידי שמים. שהרי הקדים באמרה לו דצריך להוציא לצאת ידי שמים וע"ז סיים וכתב הרמב"ם מי שראה וכו' חייב להוציאה. ואסור לו וכו' מבואר מזה דהא נמי לצאת י"ש קאמר. והרב"י ג"ך מסכים הולך עמו. ומראה מקום לדבריו ולא הזכיר כלל שיש בזה שום חולק ועוד יש לתמוה איך יעלה זה על הדעת. ומר"ן ז"ל חולק בראה וס"ל דכופין. מדלא קאמר בבתרייתא דאין כופין. דא"ך ס"ל באמר לו א' מקרוביו ס"ל ג"ך דכופין. דהא בחדא מחתא מחתינהו. מי שראה וכו'. או שאמר לו אחד וכו'. משמע דדין א' להם. ובאמר לו לא דיבר אדם כלל. ועוד א"א לומר כן. שהרי הרב המגיד כתב עד במי שראה וכו' שהם דברי הש"ס וההלכות בפ' האומר דאיבעייא להו אשתו זינתה בעד א' מהו. אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואמרו שם דחד סמייא וכו'. א"ל חד גברא אשתו זינתה. וא"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה וכו'. ובהלכות וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים וכו'. וזהו דעת רבינו עכ"ל. מבואר מזה דדברי הרמב"ם הם דברי הש"ס. מטעם דאין כופין בדבר שבערוה בלא ב' עדים. והרא"ם ומהריב"ל. שהזכירו החכמים. שתמהו עליו בודאי לא לחלוק באו. ואינם אלא מבקשים טעם. מאי שנא מהאומר פ"פ מצאתי דאמרינן דנאמן לאוסרה. ומוכח בגמרא פ"ק דכתובות ד"ט דמיכף נמי כייפינן ליה להוציא. דהא פריך עלה מדאמר ר"א אין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה וכו'. ומשני ה"ק. אין האשה נאסרת אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בע"א ופ"פ כשני עדים דמי. פירש"י שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה ע"ש. הרי דקא' דפ"פ כב"ע וכשם ששני עדים ודאי כופין בהא נמי כופין. וא"ך קשייא אמאי הכא בראה אשתו שזינתה לא אמרינן הכי. ונקל ליישב דהתם באומר פ"פ כשם שהאמינוהו להפסידה כתובתה מטעמא דודאי לא משקר דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. כך האמינוהו ג"ך כב' עדים לכפותו בב"ד להוציא מטעמא דחזקה נמי דודאי קושטא קאמר משא"ך הכא בראה אשתו שזינתה דאמרינן שקורי קמשקר דמהך טעמא נמי אמרינן דאינו מפסידה כתובתה. והן לא דברי הרמב"ם ז"ל חיים וקיימים. ואם לא ידענו טעמם ומה חילוק יש בין זה לפ"פ לא מפני כן נחלוק עליהם וכאו' וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך: באופן שא"א להעלות על לב שיש חולק בזה על הרמב"ם ומה גם שיהיה מר"ן ז"ל מסכים עמו. ומה שדקדקו החכמים ישצ"ו משנוי הסדר. וממאי דלא נקט בבתרייתא נמי אין כופון בקמייתא. פשוט דס"ל הטור נקט ופירש בקמייתא אין כופין. ומינה לבתרייתא. וגם בבתרייתא נמי הרי הוא כמבואר. ממה שהאריך בלשונו. חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה. ולא קאמר בקצרה יוציא ויתן כתובה לומר לך דאיסורא הוא דרביע עליה בינו לבין השמים ורמי חיובא עליה מעצמו להוציאה אבל ב"ד אין כופין ופשוט: באופן דלענין כפייה הלכה רווחת ופשוטה לפניה וכו' וכתובה על ספר חוקה דאין כופין: גם לענין אם בא לישאול אם יש עליו שום חיוב להוציאה לצאת ידי שמים מפו' יוצא ג"כ דאם דעתו סומכת על הרגשותיו ומתברר לו מהם יפה שודאי נטמאה אומרים לו שחייב להוציא ואסור לו לבא עליה ואם אין דעתו סומכת יפה. ואין הדבר ברור לו יפה מתוך הרגשו' שנטמאה ויש מקום בדעתו לדחות שאולי כיעור בעלמא הוא וגם מה שהיו מנשימין כדרך המנאפים יכול הוא לתלות ששגעון בעלמא היה כגון מיעוך דדין וכיוצא ומזה היו מנשימין או שאי' שנהגו כדרך המנאפים הוא בבגדו והיא בבגדה וסינר פתוח וכיוצא בזה מהשגענות אומרים לו אם תרצה קיים ואם תרצה הוציא ולענין כתובה ותוס' אם רצה להוציא אנו דנים בכיוצא בזה שאם יש רגלים לדבריו אנו פוטרין אותו מהתוס' דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב. ואם אין רגלים לדבריו אנו דנין לחייבו דדילמא משקר. ובנד"ז מבואר מהשאלה שאין שום רגלים לדבר ולכן בכל אופן שיהיה אם בא להוציא חייב לפרוע כל הכתו' עי' ותוס' ונדונייא. ולענין אם יכול להשביעה. גם בזה נראה שהדבר תלוי בדעתו שאם הוא אומר שדעתו סומכת יפה וברור לו שנטמאה ודומה בעניו כאלו ראה המעשה בחוש יכול להשביעה. ואם לאו אין יכול להשביעה וכדאמרינן באמר לו א' מקרוביו וכו'. זה הנראה לע"ד בזה וע"ד אמת ח"פ בחדש מנחם משנת נח"ם לפמ"ה וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן פ"ז. שאלה מאספ'י. ע"ע בתולה שנמצאת מעוברת ואמרה מפלוני אני מעוברת. וזה מ"ש: ראינו את כל המעשה אשר נעשה לאיש הנטען ואת אשר נגזר עליו מפי ספרים וכתבים כמשו"ח.