שופריה דיעקב חלק א קנד

האמינתו מדכתיב יכיר. ועוד כתב הרמב"ם פ"ד מהל' נחלות וז"ל. אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לו' אינו בני ולא יירשנו. ויר' לי אפי' היו לאותו בן בנים אעפ"י שאין נאמן עליו לו' אינו בני לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר. ע"כ נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו. עכ"ל. וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו. הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבו' היסת. שאם היינו מחייבים אותו היסת ה"ה כשאר כופר בכל. ומה הועיל מה שהאמינתו תורה. ועוד יש טעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכות העובר היא לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד. וטענת הולד אינו אלא ספק. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מטוען. אין משביעין שבו' היסת אלא על טענת ודאי. אבל על הספק פטור. כיצד כמדומה לי שיש לי אצלך ק' זוז או שאמר מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה דבר פ' נגנב לי מביתי ולא היה שם אלא אתה. קרוב בעיני שאתה גנבתו. חשבתי מעות ומצאתי חצר. שמא אתה הטעיתני בחשבון. והלה אומר אין לך בידי כלום. ה"ז פטור משבו' היסת. וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל. ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבו' כאלו לא האמינתו תורה והיינו אומרים שטענת ברי שטוענת האשה תועיל בזכות הולד עדיין לא היה חייב שמעון לישבע שלא בא עליה אלא שאינו יודע שאינו בנו. דומייא דמנה לי בידך והלא אומר איני יודע שנשבע שאינו יודע ופטור. שהרי אף אם היה מודה שבא עליה עדיין הוא ספק אצל שמעון אם הוא בנו. דכי היכי דמפקירא נפשה לגביה מיפקרא אצל אחרים. אלא שהעיקר הוא שאין נשבע כלל וכו'. עכ"ל הריב"ש ז"ל בתשו' ב'. ובמ"א הארכנו הרבה בביאור דבריו וישובן להסיר מעליו תלונות הרשב"ץ ז"ל שגמגם בדבריו בתשו' ח"ב סי' י"ח י"ט. והעלינו להלול"מ כדברי הריב"ש ז"ל שאין על הנטען לא חיוב ממון ולא חיוב שבו' אפי' במודה שבא עליה. ודלא כהרשב"ץ ז"ל שסובר דבמודה שבא עליה לבד חייב לזונו אעפ"י שאינו מודה שהוא וממילא אם הוא מכחיש שלא בא חייב שבו' היסת. דכוותיה דהריב"ש ז"ל מסתברא. שדבריו דברי אלד'ים חיים והכי נקיטינן. ומה גם דמר"ן ז"ל קאי כוותיה. דדוקא במודה שהוא בנו הוא דחייב לזונו. אבל אם אינו מודה אלא שבא עליה אינו חייב כלום. וממילא אם הוא כופר ואומר שלא בא אין עליו אפי' שבו' שאפי' יודה אין עליו חיוב ממון. ולישבע שאינו יודע שממנו אין לנו שהתורה האמינתו. ועוד דהוייא שבו' לבטלה דאנן סהדי שאינו יודע. וכ"פ הרב בב"ש בג' מקומות ס"ס ע"ג וסי' ד' סקמ"א וסי' כ"ב סק"ה כדברי הריב"ש ז"ל דאין על הנטען לא חיוב ממון ולא חיוב שבו' ע"ש. והן לא הרי הנטען מוח'. ועל האשה הבאה להוציא ממנו להביא ראיה. שהנטען יאמר קי"ל כהריב"ש ז"ל דאין חיוב ממון לנטען כ"א במודה שהוא בנו. וממילא כשהוא מכחיש ואומר שלא בא כלל. או שאומר שאינו יודע שהוא בנו אין עליו שבועה. וכמ"ש. והן הם דברי רבני מראכ'ש הקדמונים זלה"ה שהביא כמהר"ח פינטו ישצ"ו כמשו"ח. ודבר ה' בפיהם אמת: מכל זה תמהנו מאד על החכמים חכמי מראכ'ש ישצ"ו שבדורינו איך ראו און ולא התבוננו ובמקום שהיה להם שבבואם לפניהם וראו הקשרים שקשרו את הבעל הנטען ע"ע הנישואין ללבוש קנאה ולשבר זרועות רשעים לפתח חרצובות רשע ולהתר אגודות מוטה הן הן החיובים והקשרים שקדמו ועשו בעירם שלא כדין ושלא כשורה אלא מתוך ריב ומדון כמ"ש כל זה. לא די שלא ביטלו הקשרים הא' אלא שבאו להוסיף עליהם לקשור הבעל להתחייב במזונות העובר. לא לבד אחר שיולד אלא גם בעודו במעי אמו שהוא דבר שלא נשמע מעולם. אפי' באשתו היושבת תחתיו שגירשה והיא מעוברת. וגם לחזור ולקשר הקשר הא' ולחדש בה דבר שלא נתבאר יפה בשטר הא' שעשו בעירם. והוא על זמן הנישואין שקבעו לסוף ב' שנים וחצי שלא יעלה על לב הבעל שאין לאשה לתובעו לכנוס לעולם כ"א ע"ס הזמן הנז'. אלא שאפי' בתוך הזמן הנז' יש לה לתובעו מיד אם בימי העיבור כשתפיל ואם בימי היניקה אם ימות הולד. בכ"ז שתהיה מותרת לינשא לו רשאית לתובעו מיד. ועל צד החמלה והחנינה והפיוס השיגו מהאשה להרחיב לבעל הנטען מלכנוס אם הפילה או מת הולד עד עבור ג"ח שבאותו זמן לבד יוכל לפרוק עולה מעל צוארו שלא לכנוס ושלא לתת לה מזונו' כלל וקראו אותם ע"ד ההשאלה ימי ההבחנה. דהיינו שכדי לסכך אוזן האשה המרדפת אחריו ותובעת בפה לכנוס מיד. אמרו לה דרך תנחומין כדי שתתרצה להמתין ג"ח אלו. תחשבי שהיתה אסורה לו עד עכשיו משום א"א והיית צריכה עכ"פ להמתין ג"ח מיום שהותרתה לו. כך עכשיו תמתין לו ג"ח מיום שתפיל או שימות הולד. וכ"ז בודאי לא היה אלא לבקשת הבעל להשמט ממנה כל מאי דאפשר. ולמעוטי בתיפלה כל מאי דמצי למעוטי. ולא ידעתי לאן נטתה דעת החכמים ישצ"ו בזה ומי מעכב על ידם מלהורות הדין לאמיתו. דאף אם על העבר אין. במה שתבעה לפניהם מיהא מי המונע מלומר לה שאין זה כ"א תביעת און עול וחמס. ואין לך על הנטען חיוב מזונות כלום. ולא לחזק ולחדש דבר בקשר הא'. ולואי שישאר קיים כמות שהוא. ובבוא קצו נראה איך יפול דבר. אין זה ודאי כ"א שגברו עליהם בעלי זרוע ובעלי לשון בכח השררה או בכח הערכאות ולא מצאו פתחון פה להעמיד משפטי הדת על תלם. ולהציל את הנטען מידם לבל יבלעוהו חנם ע"י גוים העמיסו עליו להפיק רצונם בכל אשר פצו שפתותם ולכתוב להם שטר בכל ת"ר ז"ל. ובביטול מו' להשקיט שאון ימים שהון גליהם: ואיך שיהיה אחר שהדבר גלוי לפנינו שכל החיובים והקשרים הנ"ב היו שלא כדין ושלא כשורה ואם נעשו לא נעשו כ"א באלמות. או בטעות שהטעו הפשרנים את הנטען לאמר שהדין עמה בתביעותיה ואנן סהדי שאילו ידע הנטען שאין הדין עמה ולא היה מי שמאנסו ע"כ להציל לו מרעתו לא היה מתרצה להתחייב כלום הרי כל החיובים והקשרים בטלים ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. ואם תמצא יד הנטען להוציא מהאשה מה שכבר נתן לה מהמזונות יכול הוא להוציא בלעה מפיה. ואם לא מצאה ידו לפחות יעמוד בשלו ואין לו לפרוע לה כלום מצד הכתו' שנתחייב לה והרי החיוב ההוא בו"מ וכחרס הנשבר שב"מ ועד"א וענוה צדק ח"פ מכנאסא יע"א ביום ר"ח אלול המרוצה. בס' ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני יי'. מ"ש ולא אשק"ר באמונתי לפ"ק. והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל