שופריה דיעקב חלק א קמט

כי הודו שניהם הבחור והבתולה שנכשלו לא פעם ולא שתים. ובכן תפסם הנגיד ועשה בהם משפט כתוב וחבטם לארץ והכה אותם מכות ועונשין. וגם קנס את הבחור עשרה מתקאלים לשררה לעניים וסר עונם והן עתה קרובי הבת טוענים שחייב לישא אותה. והבל בפיהם שמלבד שכמה כתי עדים יש. שהעידו לפנינו שהבתולה הנז' כבר היתה פרוצה פרוץ מרובה בכפר זרהון. וא"כ אינה בתולה. זאת ועוד זו מפותה היא ולא אנוסה. ואין המפתה חייב לישא כ"א לשלם קנס. ובזמן הזה דליכא סמוכים אין דנין דיני קנסות כמ"ש בסי' קע"ז ועיין בהרמב"ם רי"ש הלכות נערה דסתם נבעלת בעיר מפותה היא. וגם העד הנז' העיד מתוך דבריה שאמרה לו שהיא מפותה. ועוד מבואר בהרמב"ם וטור גבי דאין חיוב קנס וצער ובושת למפותה כ"א בנערה שקנסה לאביה ואין לה רשות למחול. אבל בבוגרת אין לה כלום שהרי מחלה ע"ש. ובנד"ז בוגרת היא ולכן אין לה כלום. באופן שאין על הבחור הנז' כלום מצד הבת לא לישא ולא ליתן שום קנס. ודין מה שכבר הענישו הנגיד על יחוד פנויה ועל הנדה ותול"מ. ולכן אם יוספים קרובי הבת להפסידו דבר עוד ע"י השררה חייבים לשלם לו. ולראיה ביד הבחור ח"פ בשבעה לאדר. פקח"ת לפ"ק. ושו"ב וקיים: שלמה טולידאנו ס"ט מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן פ"ד. שאלה מוואדג'אן. אל מול פני המנורה הטהורה. אספקלריא המאירה. שלשלת היחס והמעלה. לשם ולתהלה. מר ניהו רבא תוספאה. יושב על כסא ההוראה. להורות את בני ישראל. מע' החכם השלם והכולל. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. בר אבהן ובר אוריין. הדיין המצויין. הרב המובהק. מאיר כברק. כמוהר"ר יעקב בירדוגו נר"ו. יאריך ימים על ממלכתו. הוא ובניו בקרב ישראל. ישבו כסאות למשפט אכי"ר. בשלמא רבא מן שמייא אתינא למר כשאלת תלמיד לרב. וגם לרבות הני ברכי דרבנן הסרים למשמעתיה דמר. יחיו דגן ויפרחו כגפן. יאריכו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים אכי"ר: האותיות ואשר תבאנה יבואו ויגידו למעכ"ת על ענין רע ומר שאירע במחז"ק בשני בעלי בתים ראובן ושמעון שהיו דרים עם נשותיהם בבית א' ואין בין זה לזה רק כמו ב' אמות. וכ"ז מחסרון הבתים כנודע שהם דרים בפונדק. ויהי היום ויקר מקרה בחור א' שהקניטוהו אביו ואמו ובא ללון שם. וקודם היה רגיל רווק א' לשכב בבית הנז' במצבה אחת הנק' דכאנא. וראובן ואשתו למטה מהמצבה הנז' ושמעון ואשתו לפנים ממנו בריחוק ב' אמות או פחות או יותר וישכבו יחד הבחור והרווק הנז' במצבה הנז' במטה א' וכעבור שליש הלילה או יותר ויקץ משנתו הבחור הנז' ויחרד וילפת. וימשש ולא מצא הרווק הנז' שהיה שוכב אצלו. וישא עיניו וירא באור הלבנה שהיתה מאירה כיום והדלת היה נקוב. באופן שנתמלא הבית אורה וראה שהרווק שוכב עם אשת ראובן ויביט ויתבונן על ראובן שהיה למטה ממנו וירא אותו והוא פגר מת שכור שהגיע לשכרותו של לוט והרווק הנז' שוכב על אשת ראובן הנז' כדרך המנאפים ומשמיע קול שמכניס ומוציא כמכחול בשפופרת כמעשה בהמה רח"ל וישתומם על המראה ועמד מרעיד ולא דבר מאומה. ויקם ממטתו מרעיד וילך וישכב אצל שמעון ויהי בבקר וישאלהו שמעון לאמר מה יום מיומים שבאת לשכב אצלי. ולא עוד שהיית מרעיד ויגד לו לאחר שנשבע לו את כל המאורע. שוב בלילה שנית בא ראובן לביתו שכור לגמרי וישן במקומו והרווק הנז' התחיל לצעוק שהיה אומר שחש בראשו. ותחוס עליו אשת ראובן ותקם ותביאהו ותשכיבהו אצלה במטה א' וכסות א' מאורתא ועד צפרא. והבחור ושמעון רואים כ"ז וישכבו יחד וכעבור כמו רביע הלילה היה הנר קרוב להתכבות. ויקם הרווק שרצה לשמש כמנהגו הרע ותאמר לו אשת ראובן שמא עדיין אינה ישינה אשת שמעון שהיא מניקה את בנה וילך הרווק אצל שמעון ואשתו. וימצאם ישינים כי עשו עצמם שהם ישינים. אז קמה אשת ראובן ותדליק את הנר ותוציא לו מים שרופים וישתו שניהם יחד ויכבו את הנר וישמעו שמעון ואשתו את הקול שהיו משמשים מטותיהם הרווק הנז' עם אשת ראובן. והרגישו בראובן בעלה הנז' שעדיין היה ישן ונרדם לגמרי. ואח"ך הלך הבחור לבית אביו ואמו כי עשו שלום ביניהם וישאר שמעון ואשתו מהיום הזה והלאה שומרים להרווק הנז'. והרווק הנז' לא היה מרגיש כי בכל לילה היה קם משמש כמנהגו הרע. וראובן הנז' תמיד זה דרכו כסל לו. שתמיד הוא שכור בכל לילה. באופן שהעיד שמעון שמ"מ היה קם הנבל הנז' על אשת ראובן כמו חדש ימים והם בהרגלם הרע. שאם היתה ראויה לילד היתה מתעברת. ושמעון והבחור הנז' היו יריאים לנפשם שמא אם יעיד א' לא יעיד חבירו. ויקרה כמקרה טובייא חטא וכו' אח"ך נשמע הקול בקלא דלא פסיק. וכשמוע ראובן שדברו על אשתו כך והרגיש שמהבחור הנז' ממנו יצאו הדברים. הלך ומסרו לשר העיר ונתפס הבחור הנז' והפסיד מה שהפסיד. אז שמעון פחד לנפשו ולא דיבר מאומה. עד שהבחור אמר שגם שמעון יודיע בטיב הענין. וכשנודע לנו הדבר אז שלחנו אחר העדים הנז' וחקרנו ודרשנו אותם חיפוש מחיפוש. ואיימנו עליהם כדחזי. ואז העידו העדים הנז' כל הכתוב לעיל מראש וע"ס. ואח"ך באו שני בחורים והעידו ששמעו מהרווק שהודה על כל האמור בפניהם ואעפ"י שאינם בר סמכא. ועבדך בשמעי כל זאת קרעתי בגדי ואין לאל ידי לאסור זאת הרשעה או להתירה כידוע למעכ"ת שבעלי העיר הלזו כולם בעלי מריבה וכל א' קונה אדון לעצמו. קנצי למילין שאם באתי לכתוב כל מה שהעידו העדים הנז' אין הקולמוס יכול לכתוב ואין האוזן יכולה לשמוע. דברים שלא ניתנו ליכתב. לכן במטותא ממר ישרטט האדון ויכתוב לעבדו משהד"ן בזאת האשה אם אסורה אם לאו. ולית דין צריך בש"ש ולאפרושי מאיסור' קא שאילנה ממר. ולמעכ"ת החיים והשלום מאדון השלום ומאת עבדך הקטן משה ביבאס ס"ט וזה מ"ש אה"צ: תשובה אחר שיחקרו העדים הנז' בדרישה וחקירה כדיני נפשות ואחר האיום כראוי. ואחר שיעידו בפני הבעל ובפני האשה אפי' שלא בפני הבועל הרי האשה הנז' אסורה לבעלה הנז'. ואעפ"י שגוף המעשה שהיה בלילה שנייה לא ידע הבחור ולא שמע כמובן מדברי האגרת הנז'. מ"מ ראייתו בלילה ראשונה מצטרפת עם ראיית שמעון בלילה ב'. והרי כאן שני