שופריה דיעקב חלק א קמז

פשוט שאין לסמוך על שמועתו כלל. דכיון שאינו מתכוין להעיד בפני עדים מספר מה ששמע אפי' קול הברה. ועי' בקו"ע סעיף נ"ח וקל"ט שנסתפקו מהריב"ל ושאר רבוותא אפי' בבא להעיד מה ששמע. אלא שבסעיף קמ"ח כתב בשם הרב"י שאין להסתפק בזה אלא דבאומר שמעתי סתם סגי. ולא חיישינן שמא קול הברה שמע ע"ש. ומ"מ נר' דדוקא אם העד העיד לפנינו ששמע אבל אם האשה אומרת משם העד שאמר לה מה ששמע נר' פשוט דלא מהני ואיכא לספוקי שמא קול הברה שמע. כיון שלא נתכוון להעיד אלא לסיפור בעלמא בינו ובין האשה: ומזה נראה שאף אם היתה עדות המספקת שמת וזה בא והעיד ששמע שנשא כשי' במקום אחר וניתן לו בן אין עדותו מספקת להתירה לזר שאעפ"י שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' יבום נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת ע"פ או שמת יבמה. או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפי' עבד או שפחה וכו' כמו שמעיד בא"א להתירה לשוק ע"כ. וכן כתב מר"ן סי' קנ"ו ס"ח לענין בן ע"ש ומשמע דאפי' במעיד ששמע כן. דכי היכי דמהני בא"א להתירה לשוק. ה"נ מהני בנותן לו בן מ"מ נר' דזהו דוקא במעיד לפנינו ששמע כן דלא חיישי' לקול הברה. וגם שמעיד שהוא בעלה של זו או שמזכיר שמו ושם עירו. ולא בכגון זה שמגיד לאשה דרך שיחה ששמע כו"כ. והיא באה ואומרת שא"ל מת בעלה ושהניח בנים. דאי' דקול הברה שמע או שאמר בדדמי וכמ"ש. באופן שלדעתינו אין ממש בעדות זו כלל. ועדיין בחזקת א"א ואסורא בין לזר בין לייבם. וכן אפי' אם היתה עדות מיתה המספקת ועדות הבנים אינה מספקת מצד שהעידו שנשא גויה והניח ממנה בנים אפי' אם מעיד כן בבירור. אלא שאינו יודע אם גיירה או לא גם בזה נר' שאינה חולצת ואינה מתייבמת אעפ"י שכתב הרמב"ם ומר"ן בהל' נחלות במי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בנים שאם הוא משאר הדיוטות ואצ"ל מהמפקירין עצמן לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מוכרין אותו. ואם אין לאביו חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת ע"ש. וכ"ש בזה שהעיד העד שנשא גויה ולא אמר שפחה דהיינו שטבלה לשם שפחות שיש בה ריח כשרות יותר מגויה. וכ"ש שלא אמר שהיתה שפחתו שבזה יש חולקין על הרמב"ם וסוברים דשפחתו מסתמא גיירה. וכמ"ש מר"ן בסי' קנ"ו בשם י"א אלא שאמר שנשא שחורה דהיינו גויה כנענית שנספחה על אדום והוא מקום שאין הגוים מקפידין לישא גויות וקרוב הדבר שאדרבא היא הרשיעתו וחזר לסורה. שכן יקרה לכמה כסילים בערי אדום לפי הנשמע. וא"כ י"ל שגם בזה מתייבמת אשתו מ"מ נר' דדוקא אם נשא לפנינו ולא נשמע שגיירה. דאי איתא שגיירה וקדשה בהיתר. עדים מפקי ליה לקלא דאין קידושין בלא עדים. אבל בכגון זה שבאה השמועה מארץ מרחק. אדרבא איכא למימר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן. ואפי' אם הוא משאר הדיוטות אמרינן איפשר גיירה ואח"ך נשאה. שהרי הוא ג"כ מקום שאין מקפידין להתגייר ולחזור לדת ישראל וכיון שהדבר ספק ויש לחוש שיתברר הדבר אח"כ שנתגיירה וחליצתה אינה כלום. א"כ הדר דינא כההיא דהלך בעלה וצרתה למד"ה וכו' שהביאו החכמים בפנים. ואפי' הרי"פ והרא"ש יודו בזה דהכא נמי איכא חזקה דכל ישראל בחזקת כשרים. ולפחות רובן וכל דפריש מרובא פריש: ומיהו נראה דאם האשה פסולה לכהונה. או שנדרה ע"ד רבים איפשר דיכולה לחצוץ וכופין אותו לחלוץ ובפסק הרשב"ש ז"ל אעפ"י שרי"ו בשם ר"ש הביאו הב"י מסופק בנדרה לא שבקי' פשיטותיה דהרשב"ש מקמי ספיקא דר"ש. ועוד דבעיגונא דאתתא אשכחן שהקילו רז"ל הרבה. וראוי לילך אחר המיקל. ומה גם בנד"ז שרחוק הוא שיתברר הדבר דמי יודע את האיש ואת עירו ואת אשתו בארץ מרחקים שיעידו עליו שנשא גויה וגיירה ואלו בניו. ואיפשר דגם רי"ו לא יסתפק בזה. והרי זה מעין מ"ש הרב המבי"ט שהביאו החכמים בפנים. ומיהו כ"ז אחר שתהיה עדות מיתה המספקת. אבל אם אין עדות מיתה המספקת אין מקום לכל זה. והרי היא בחזקת א"א ואסורה בין לזר בין ליבם. זהו הנלע"ד בזה וצוי"מ. אכי"ר. בתמוז תקבץ לפרט קטן. ושו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן פ"א. בענין היבמה א"ל אברהם בר מכלוף עמאר שנפלה לפני אחיו ומה"ד מצוה בגדול ליבם. ובנד"ז הגדול יש לו אשה ובנים ועני מרוד ולא יכיל למיקם בסיפוק ב' נשים ואינו לא בישוב ולא בדרך ארץ. והיבמה אומרת שא"א להתיבם לו דמאיס עלה. הנה כי כן נראה בעינינו שעצת ה' ועצת עבדיו לתתה לקטן שהוה בחור ומתכשר במלכתו. וצניע ומעלי. והיבמה רוצה בו. וכבר ראינו לאבותינו ורבותינו זלה"ה שכתבו עצה זו בדרך פסק אפי' במקום שלא היו כל הדברים שזכרנו אלא שהגדול נשוי והקטן בחור וז"ל הרב הגדול אבינו הזקן זלה"ה בצידי התקנות על מ"ש שאין בכלל תקנת שלא ישא וכו' אם נפלה לו יבמה וז"ל ואם יש לו אח קטן שאינו נשוי אפי' יש אחיו גדול ממנו והוא נשוי מיבם אותה הקטן שאינו נשוי ונמצאת השבועה קיימת והיבום קיים ע"י הקטן. וכן עשינו הלכה למעשה בכאן ובפאס יע"א עכ"ל. ועם היות שמ"ש הטעם כדי שתהיה השבועה קיימת אינו מספיק דמעיקרא לא חלה השבועה לגבי יבמה. מ"מ בודאי שעיקר טעמם הוא דרך עצה טובה להיות התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שלא להרבות במחלוקת כשישאנה הגדול הנשוי. ואשה מתקנאת מירך חבירתה. ובערה אש המחלוקת ואין מכבה. שמזה הטעם תיקנו מעיקרא תקנת שלא ישא. וגם תיקנו להשביע הבעל על כך. וכמ"ש הב"ש סי' א' סקכ"א וגם דעל הרוב לא יוכל בסיפוק ב' נשים. ומ"ש שתהיה השבועה קיימת. שם השבועה קאמרי. שהשבועה שנשבע וכתוב בכתובה סתמא. קאמר ואין מזכיר בשבועתו בפי' אשה אחרת שזולת יבמה. ולכן כיון שעיקר טעמם אינו אלא דרך עצה טובה כנז' א"כ מזה נלמד לדידן שביטלנו המנהג להשביע את החתן על שלא ישא וכו'. וגם הפקענו והתרנו כל השבועות שנעשו מקודם לזה ביען שראינו שהם שבועות שוא ועדות שקר וכמשו"ח אצלינו במ"א. שעכ"ז עצת הא' לעולם תעמוד אפי' לדידן. ובפרט בנד"ז שידוע שאינו יכול לפרנס ב' נשים וממון אחיו כולו משועבד לכתו' היבמה אפילו כתובתה מנה והניח אלף מנים ואם יכנס בידו להתעסק ולהרויח ה"ה בחזקת אבוד. וגם