שופריה דיעקב חלק א קמו

ע"ך איפאר דוקא בטרפיות פשטה הוראה כך משום דחשו להפסד ממונם של ישראל. דבלא"ה בטרפיות לא נהגו כמר"ן בכמה דינין. ועוד נר' דלא מיקרי זה ס"ס כלל. וכמ"ש הפר"ח בסי' ק"י בכללי הש"ס אות י"ח גבי ההוא שרקפא דספק דרוסות דלא שרינן למיזבינייהו לגוים. דילמא אתו למיזביננהו לישראל אע"ג דאיכא ס"ס דשמא לא נדרסו. ואת"ל נדרסו שמא לא ימכרם הגוי לישראל. ותירץ מוהרימ"ט דהיינו טעמא דלא מקילינן משום ס"ס. משום דגבן ליכא אלא חדא ספיקא ולא עבדינן תרי ספיקי בידים עכ"ל. וה"נ בנ"ד השתא ליכא גבן אלא חדא ספיקא אם הלכה כהרי"ף והרא"ש או כהרמב"ם והיכי נימא דתקום ותדור עד"ר כדי לעשות תרי ספיקי בידים. ואעפ"י שראינו להרמב"ם עצמו בפ"ה מהל' יבום הנז' דלא חייש להצרכת כרוז שכתב וז"ל ראובן שהיה בירושלים ולו ב' נשים אחת בעכו ואחת בצור. ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור. ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם א' מהם עד שיוודע מה עשה אחיו שמא קדם וייבם. קדם א' וייבם אין מוציאין מידו עד שיוודע שאחיו ייבם תחי'. רצה א' לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו עכ"ל. והא הכא נמי איכא חששת כרוז שמא קדם אחיו שלשם וחלץ ונמצאת חליצתה של זו לאו כלום היא ותנשא לכהן והרואה יאמר קשרו חלוצה לכהן. ואעפ"כ לא חשש לזה וכתב רצה א' לחלוץ אין מונעין אותו. מלבד שמר"ן בבד"ה ובכ"מ תמה ע"ז. וכשהעתיק דבריו בס"ס ק"ע השמיט חלוקה זו. עו"ז יתירה דלא דמי נדון הרמב"ם לנ"ד. שהרי הרב משנה למלך תירץ לתמיהת מר"ן על הרמב"ם וז"ל דהתם בהלך בעלה וצרתה למד"ה אית לה תקנה לידע אם מעוברת צרתה אבל הכא אין לה תקנה דאפי' יוודע שלא חלץ ולא ייבם אחיו לזו שבעכו. שמא למחר יחלוץ או ייבם ונמצאת כל ימיה עגונה לא חששו משום האי חששא דקילא טובא לעגנה כל ימיה ע"כ. וא"כ ע"כ לא קאמר הרמב"ם בנ"ד דחולצת אלא משום דאין לה תקנה. שאפי' תדע שלא חלץ אחיו אכתי שמא יחלוץ למחר ונמצאת עגונה כל ימיה. אבל בנד"ז כשתדע שהיא גיורת תצא לשוק. ואם היא שפחה תחלוץ או תתייבם ולא תשאר עגונה כל ימיה. ולכן בנד"ז גם הרמב"ם יודה דלא תחלוץ עד שיתברר הדבר היטב. והרב דרישה הביא דבריו. והרב גינת ורדים סי' הנז' תירץ דבנד"ז של הרמב"ם האשה עצמה חוששת ופורשת מן הכהונה שחוששת לבניה שלא יפסלום מפני שאין בידה לברר הענין היטב אבל בדבר שיכולה לברר הענין היטב לא תחוש שמא יפסלו בניה ונישאת היא לכהן עכ"ל. ודבריו סתומים קצת. ונראה דהכי פירושו דבנד' הרמב"ם אם תחלוץ פורשת. ולא חיישינן שתנשא לכהן. דאפי' תדע שחלץ אחיו לזו שבעכו ואין חליצתה כלום. אעפ"י כן חוששת שלא תינשא לכהן שמא יפסלו בניה דדילמא העדים לא יוכלו לברר הזמן שחלץ הא' לאחרת ויפסלו בניה. ואם יודע זמן חליצת זו שבעכו דילמא ישתכח זמן חליצתה ויאמרו שחליצתה קדמה והיא חליצה ודאי ויפסלו בניה. אבל בהלך בעלה וצרתה למד"ה כשתדע שהניח אחריו בן או לא הוברר הדבר ותינשא לכהן ויאמרו קשרו חליצה לכהן וכפי תירוצו יצא נמי דבנ"ד יודה הרמב"ם דאינה חולצת משום שיכולה לברר הדבר היטב ותנשא לכהן. ולכן לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיתברר הדבר היטב אם גיורת אם שפחה היא עדיין. ואף שבתשו' הרב המבי"ט ח"א סי' ט"ז הקל במי שמת בארץ רחוקה והיו לו בכאן בנים ומתו ולא נודע אם הוא מת קודם בניו או בניו מתו קודם לו והתירה לחלוץ ולא חשש לשמא יתברר הדבר שהבעל מת קודם שמתו בניו ונמצאת חליצה זו בטילה ומותרת לינשא לכהונה ואתו למישרי חלוצה לכהן. ונתן הרב טעם לדבריו משום דרחוק הוא שיתברר ענין זה מי קודם למות שמי שידע לשם באיזה זמן מת האב לא ידע באיזה זמן מתו כאן הבנים. ולכן לית חששא בחליצה זו עכ"ל. ולכן בנ"ד שיכול הדבר להתברר גם הרב יודה שלא תחלוץ. זהו מה שנלע"ד. וצויי"מ. וימ"ן כי"ר. החו"פ צפרו יע"א. והשו"ב וקיים: ישראל עולייל ס"ט יהודה אלבאז ס"ט עמור אביטבול ס"ט נדרשנו לחוות דעתינו בענין השאלה הנ"ב והנלע"ד שאין בדברי העד הנ"ב ממש להתיר את האשה אפילו בלא זיקת יבום. שהרי אין כאן עדות המספקת להתיר כלל. שאעפ"י שכתב מר"ן סי' י"ז ס"ח אם ע"א אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו. אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי וכו' ע"ך. נראה דדוקא שא"ל בבירור מת בעליך דמסתמא אנו אומרין שהיה מכיר שהוא בעלה ושהיה מכיר שמת. אבל בזה דא"ל ששמע בלונדריס שהלך בעלה לארץ מרחקים ומת. שאותם ששמע מהם בלונדריס בודאי שלא ידעו שהוא בעלה של זו. וגם העד איפשר שלא ידע עפ"י מה ששמע שהוא בעלה. אלא איפשר שהיא אמרה לו יהודי א' שהיה בעלי שהלך זה ימים לערי אדום הידעת מה היה לו. והוא השיב בדדמי שמעתי בלונדריס שהלך לארץ מרחקים ומת. והיא דנה ואמרה שהוא בעלה שהרי אין לפנינו סידור דברי העד אפי' כיצד שמע אם שמע פב"פ ממקום פ' או לא. ועיין בתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בסי' י"ז על עד שהעיד שמכלופ ן' מלול נהרג קרוב לפאס שכתב שכיון שניכר מעדות העד שהכיר אותו האיש הנק' מכלופ ן' מלול בטביעות עין. אך לא ידע אם הוא בעל אשה זו וגם לא ידע שם מקומו יש לחפש לה צד היתר. כיון שידוע שהיה שם בעלה של זו מכלופ ן' מלול ואין מכלופ ן' מלול אחר בעיר וכו' עש"ב. וגם בזה כתב הרב"י שהיה מי שחולק על הרא"ש בדין זה ע"ש. וא"כ בנד"ז שלא ידענו כיצד הגיד לאשה העד הנז'. ואין אנו יודעים אם המגידים לעד הגידו לו שמו ושם עירו ולא אם העד עצמו מכיר אם הוא בעלה של זו מאין הרגלים להתירה: ועוד שאיפשר שהעד לא שמע מפי שום אדם אלא קול הברה שמע בלונדריס שמת איש א' מערבי ששמו כו"ך בארץ מרחקים. וכבר כתב מור"מ ס"ג לא בא עד בדרכים הנזכרים. רק ששמע קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו. ואעפ"י שכתב שם מר"ן עוד ס"ה שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' ששמע מאשה וכו' ה"ז כשר לעדות. וסיים מור"ם ואעפ"י שלא אמר ממי שמע. אלא אמר סתם ששמע כשר. ולא חיישי' שמא הראשון פסול היה ע"ש. ומינה נמי נראה דלא חיישי' שמא קול הברה שמע. מ"מ נר' דדוקא אם העד עצמו אמר כן לפנינו ששמע שמת דכיון שמתכוין להעיד בודאי אם לא שמע אלא קול הברה. היה מפרש דקול הברה שמע. אבל בנד"ז שהעד הגיד לאשה והאשה סיפרה בשמו כנראה מהשאלה נר'