שופריה דיעקב חלק א קלד

כלל. והבעל נע ונד טלטלה גבר. ותקצר נפשו בעמלה ובטלטולו. כי האשה עכשיו אינה ראויה לבעל כלל. לא לבד להיות לאיש כדרך כל הארץ. אלא גם להתעסק בצורכי ביתה אינה יכולה כלל. ולכן עמד לפנינו ודינא קא בעי. ונומינו לו דלישא א"א עליה ודאי דיכול הוא דבמקום אונס לא תיקנו ז"ל. תק' שלא ישא. כמפו' בתק' שאם יהיה אונס ניכר לבד מחמת האשה שיש רשות לב"ד להפקיע מעליו תנאי שלא ישא. ואעפ"י שקע"ע בשבו'. אנו מפקיעין התנאי ההוא וכו'. ופירשו ז"ל שהאונס הוא כעין חולי המונע לידה או תשמיש. וכ"ש נכפית או מצורעת. דכ"ז הוי בכלל אונס ורשאי לישא. ואין לו ליתן לא גט ולא כתו'. וכן הדין והמנהג פשוט. כי תיבעי לן אם אינו יכול למיקם בשתי נשים. מפני כן רוצה לגרש לזו אם הוא חייב לפרוע כתו' במושלם. או אם יש צד לפוטרו מהתוס': ולכאורה אין מקום לפוטרו מכלום שהרי נסתחפה שדהו. אך מצאנו לב"ד הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו בא"א רק לסיבה מהסיבות שנזכור וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון שהה עם אשתו יו"ד שנים ולא הי"ל ממנה זש"ק. שמן הדין יכול לישא א"א על אשתו מצד התק'. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד. וירצה לגרש לא' מהסי' שזכרנו שלא יתחייב לפרוע רק עי' כתו' דוקא. ונדו' מה שהכניסה לו כולו במושלם. ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו. ואת היותר החרמנו. ונתן הרב טעם לדבר וז"ל. יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' ר'. שהם ל"ז דרהמי"ן כמ"ש מר"ן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו. ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים ודי והותר שישמור מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא'. והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר'. שהוא השיעור שזכר מרן, ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר'. אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו וחכמי הרו"ף שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד, כי במתנה. אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו לא יכלו לתקן שיעשו כתו' מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמיר עליו כתו' מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוס' שלא חייב עצמו הוא בו כ"א מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש הרב זלה"ה. והסכים לדבריו הרה"ג אבינו הזקן מר אחיו זלה"ה. וכתב שהכל תלוי בראות עיני ב"ד בשעת מעשה שכל שרואין שהוא כעין אנוס בגירושין רשאין להפקיע מעליו חוב התוס' שאינו מתחייב כ"א מפני המנהג ואדעתא שיגרש לאונסו כעין זה לא נתחייב. ולכן בנד"ז דעתינו נוטה ומסכמת לפי ראות עינינו בענין שהעלוב הזה באונס גמור הוא רוצה לגרש מפני שלא שהה ימים מועטים עמה כאשר יחלום החולם עד שנפלה בחולי רע ומר הזה. ונשאר נע ונד והוא בחור כארזים ורוצה לברוח מן העבירה. וגם שרוצה לבנות לו בית אשה לשמשו להיות לו עזר כנגדו. וכל רואיו יכירו שלא לנתינת עיניו ולהשבעת עיניו רוצה לגרש כי בתם לבבו ובנקיון כפיו הוא עושה. שפטור ומותר הוא מהתוס'. ואין לו לפרוע כ"א עיקר כתו' עם סכי נדו' שהכניסה לו אחר פחת שתות כנהוג. וכבר עמדו לפני הבעל ואבי האשה לדין על זה אני החותם כאן ראשון ופסקתי להם כן. ועד"א ח"פ בכסליו. שנת מישרי"ם אשפוט לפ"ק וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט יוסף בירדוגו ס"ט יצחק אבן צור ס"ט ומע"ל נמ"ך. אחר שפסקתי בין הבעל והאב הנ"ב במה שנוגע לענין הכתו'. שוב תבע האב דמי מזונות בתו הנ"ב מאלול צ"ח שאירע לה המקרה הנ"ב עד היום. ועוד דמי מזו' הבעל עצמו מיום שהלך עמה לדור בבית חמיו עד שפנה והלך לו והם ד' חדשים מר"ח אייר צ"ט עד סוף אב צ"ט. והבעל השיב ע"ד מזונות אשתו שהיא מעצמה הלכה ע"ד לחזור מיד. ומיד אירע לה המקרה ההוא וישבה. ותמיד היה הולך ושולח לה לבא אליו. ולא היו רוצים אביה ואמה לתתה לו ואדרבא היו מרצים (ע"כ נמ"ך) סימן ע"ג. הלכות עיגונא דאיתתא. ז"ן פס"ד שכתבנו בהיתר עיגונא דאתתא ע"ג הפסק שכתבו חכמי טיטאוואן יע"א: אמת היה הדבר שזה כמשלוש חדשים משבא לידינו ע"י היבם הנז' תורף הפסק הנ"ל בחתימת החכמים הנ"ל ישצ"ו. וס"ל הסכמת חו"ר פאס ישצ"ו וחתימותן להתיר את האשה הנז' ליבם להתיבם או לחלוץ ולא נזקקנו לו. ביען שכבר קודם לכן באה לידינו שאלה ותשובה מחכמי פאס ישצ"ו הנז' ע"ע זה. בשם ראובן ורחל. ושם ראינו שהסכימה דעתם לאוסרה בין לזר בין ליבם. לא להתיבם ולא לחלוץ. הם אמרו שאחר שהאשה היא המגדת בשם העד שאמר לה שמת בעלה והניח בנים מגויה שנשא. ונפל הספק אם נתגיירה או לא. ויכול הדבר להתברר ע"י שישלחו לאותו מקום שבו נשא ומת. א"כ הוי דינא כההיא דס"ס קנ"ו סי"ב בהלכה היא ובעלה למ"א ובאה ואמרה ניתן