שופריה דיעקב חלק א קל

בקנין שאם ישא שעפו"ר שיפ' ויפטור וכו' אפי' אם אירע לו אונס וכנד"ז אין לפוטרו מחיוב ממון. ואם לא רצתה האשה יכולה לעכב שלא ישא עד שיפרע לה כתו' ויפטור וכו': ועוד נר' דשאני נדון הרב ז"ל שנשבע מרצונו להכי אזלי' בתר אומדן דעתיה. משא"כ בנד"ז שרז"ל תקינו להשביעו שלא ישא אעפו"ר או כפה"ת. וע"ד ב"ד הוא נשבע וע"ד אשתו. וא"כ צריך לראות דעת מתקני התקנה ולא דעת הבעל: אמנם אחר ההתבוננות נר' דגם בנד"ז יכול הוא לישא. ואין עליו לא חיוב שבועה ולא חיוב ממון שהתנאי מעיקרו בטל. שהרי בתקנות מפו' וז"ל שאם יהיה אונס ניכר לב"ד מחמת האשה שיש רשות לב"ד להפקיע מעליו תנאי דשלא ישא לשיוכל לישא א"א. ואעפ"י שקבל עליו התנאי ההוא בשבועה אנו מפקיעים אותו מעתה הפקעה גמורה ומתירין לו שבועתו וכו'. בין בחולפין בין בהווין בין בעתידין וכו' עכל"ה מזה מפו' דבמקום אונס התנאי מעיקרו בטל. ואינו חל לא לענין חיוב שבועה ולא לענין חיוב ממון. וכל המתנה ונשבע ומתחייב בזה"ז אין בכלל חיובו ושבועתו כלל אם הוא רוצה לישא מחמת אונס. דלענין אונס כאלו אין כאן חיוב ושבועה כלל. ונד"ז ודאי אין לך אונס גדול ממנו. אעפ"י שהרב מהריב"ד ז"ל פי' בצידי התקנה שהאונס הוא כגון חולי המונע לידה או תשמיש. הרי פירשו הרבנים שלאחריו דה"ה אם הזקינה ואיפשטה יצר לכל רואיה. וכ"ש נכפית ומצורעת דכ"ז הוי בכלל אונס ורשאי לישא. ואין לו ליתן לא גט ולא כתובה ככתוב אצלינו כ"ז מב"ד שלפנינו זלה"ה. ונד"ז ודאי דלא גרע מכל הנך. ועוד דנר' דהוי בכלל חולי המונע תשמיש מחמת דמאיסא עליה. וגם שאינה יכולה לבדוק את עצמה. וגם שאינה יכולה לטבול כהרגלה מפני הנזילות: באופן שהד"א וברור. דנד"ז אונס גמור מיקרי. ורשאי לישא. ואין עליו לא חיוב שבועה ולא חיוב ממון הכתו'. ולא נתינת הגט. ואם אין האשה רוצה לישב תחתיו יש לה דין מורדת. וכבר בא מעשה כזה לפנינו ופסקנו כן הלכה למעשה. אך מה שיש להסתפק בזה הוא אם האשה רוצה לישב תחתיו וצרתה בצדה והוא אינו רוצה משום דלא מיתדר ליה בב' נשים או משום דלא יכיל למיקם בסיפוקייהו אי משום שיהיה כל ימיו במחלוקת ורוצה לגרש לזו אם הוא חייב בכל. סכי כתו' עי' ותו' ונדו' כמו שקע"ע. או אם יש צד לפוטרו מהתוס' מיהא. ולכאורה אין צד לפוטרו מכלום כיון שהוא רוצה לגרש מרצונו: אך יש בידינו פסק כעין תקנה מהרה"ג מר דודי זלה"ה שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עינו ונתינת עיניו באשה אחרת. רק לסיבה מהסבות שנזכיר וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון ששהה עם אשתו יו"ד שנים ולא הי"ל ממנה זש"ק. שמה"ד יכול לישא א"א על אשתו מצד התקנה. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו. שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו כולו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו. ואת היותר החרמנו. ונתן הרב טעם לדבריו וז"ל. יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' מאתים שהם ל"ז דרהמים כמ"ש מר"ן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו. ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים. ודי והותר שיקיימו מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא'. והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר' שהוא השיעור שזכר מר"ן. ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף. כדתנן אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף. ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתו' מסך עצום ויהיה מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג. כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו. וחכמי הדור הם שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד. כי במתנה אונס לחוד מבטלה. ומה יעשה מי שלא ירצו ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג. ועל כן כל חכמי הדור שיהיו. לא יוכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד יחייב עצמו בסך גדול. וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אא"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמירו עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא יוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קריבה לאונס אין בנו כח לחייבו בתוס'. שלא ח"ע הוא בו כ"א מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש זלה"ה. וראויין הדברים למי שאמרן. ואם אמרה הרב ז"ל בתוס' מועט שנוהגין בעירנו. אנן מה נענה אבתריה בתוס' גדול ועצום שנוהגין בטיטוואן ורבאט ושאר כנוותהון שכבר צווח עליו הרה"ג מהריב"ץ זלה"ה וכתב עליו שהוא שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו. ואעפ"י שמדברי השאלה הנ"ב נר' שבנד"ז הוסיף על המנהג אין זה נקרא מוסיף מרצונו. כי לולא המנהג לעשות סך עצום לא היה נגרר להוסיף עליו. ואנן סהדי כי לא מרצונו הפשוט נתנדב להוסיף. אלא ראה אותם מוסיפין והוסיף עמהם. או איפשר שבני משפחתה נהגו להוסיף יותר והוכרח במעשיו להיות נגרר אחריהם שאל"כ לא היו נותנים לו או מפני הכבוד או מפני הבושה. באופן שדבר תלוי בראות עיני ב"ד כל שרואין שלא הוסיף מרצונו הפשוט ורוצה לגרש לסיבה קרובה לאונס שלא יוכל לסבול. וגם לא מיתדר ליה בב' נשים רשאין להפקיע התוס'. ולא יפרע כ"א עיקר כתובה עם הנדו' האמיתית. וכמ"ש הרב ז"ל. וכן הסכים עמו הרב הגדול א"א זלה"ה שהכל תלוי בעיני ראות ב"ד בשעת מעשה. זהו הנ"ל להשיב בענין זה. וצוי"מ. אכי"ר. ולראיה ע"ד אמת וצדק ח"פ מקנאסא יע"א בטבת תקבץ לפ"ק. ושריר ונהיר ונכון וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ס"ח. שאלה מעיר פאס יע"א. במי שהזיק את אשתו בתשמיש המטה ע"י ששימש עמה שלא כדרכה והזיקה ששיתף הנקבים זל"ז