שופריה דיעקב חלק א קכט

שאם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה דהיינו בעינא חוטרא לידא יוציא מיד. ואין לך ידוע שהוא עקר יותר מזה. ומיהו כ"ז כשהאשה היא המתח' לטעון כן וכמפו' בדברי מר"ן וז"ל ואם טענה שהיא חפיצה לילד בן להשען עליו ואומרת שאינו יורה כחץ אם שהתה עמו יו"ד שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובה כדי שנחוש שתובעת הגט כדי לגבות כתובה. וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר כלל שומעין לה וכו' ע"כ. הרי מפו' להדייא דדוקא שאין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר אלא שניכר לב"ד שבאמת ובתמים היא טוענת שחפיצה לילד בן שתשען עליו ואין לה שום פניה ולא שום סיבה ועילה בטענתה בדבר אחר כלל. אבל בכגון זה שהאשה מקודם היתה שותקת ומעולם לא עלה על דעתה לטעון טענת בעינא חוטרא וכו' או שאינו יורה כחץ. אלא אחר שנתן לה הבעל אצבע בין שיניה ורצה לישא עליה נתקנית מירך חבירתה ונתלמדה לטעון גם אני רוצה להתגרש דבעינא חוטרא לידא וכו'. ואנן סהדי שאם ימנע הבעל מלישא לא תטעון כלום. וא"כ הרי גלוי לפנינו שטענת הגט לא מחמת חוטרא באמת ובתמים. אלא מקנאתה מירך חבירתה. ובזה ודאי שאין שומעין לה דא"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה. שכל מי שעברו עליה יו"ד שנים ולא ילדה ורוצה הבעל לישא עליה כפה"ת תטעון עליו יגרשני דבעינא חוטרא וכו' כי הוא אינו יורה כחץ. הא ודאי שאין שומעין לה בטענה זו. אלא אם היא התחילה בדבר וניכר לב"ד שאין לה שום סיבה לתלות בה טענתה. אבל אם הבעל הוא המתחיל. ומתוך כך נתעוררה האשה לטעון כן פשיטא דאין שומעין לה: ולענין מהו שחייב הבעל לפרוע בזמן שהאשה מתחלת ותובעת הגירושין בטענת בעינא חוטרא ואין לתלות תביעתה בשום דבר. מפו' בדברי מר"ן שחייב לפרוע לה ק' ק"ק עם הנדוני' שהכניסה לו ולא תוס'. ודין המתנות שנתן לה הבעל פשוט הוא שהוא כדין התוס' דחד טעמא הוא דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה ומ"ש בסי' צ"ט שמתנתה שלה היינו במגרש לרצונו אעפ"י שהיא הגורמת. לפי שסרחה עליו כמפו' שם. אבל אם האשה היא התובעת גירושין בטענת בעינא חוטרא ואנו כופין אותו להוציא בע"כ. פשיטא דכל המתנות שלו. וכן כתב הרב ח"מ להדייא שם בסי' צ"ט סק"ז וז"ל ואם הוא מאותן שכופין להוציא דין המתנה כדין התוס' שהוסיף לה ע"ש. ואפי' אם מגרש לרצונו דוקא מתנות שאינם בגדים ותכשיטין העשוים ללבוש. אבל בגדים ותכשיטין ה"ה שלו דאדעתא למיקם קמיה יהיב לה כמפו' ג"כ שם בב"ש ובח"מ. זהו מה שנר' להשיב בכל זה. וצוי"מ. וימ"ן. בתמוז תקבץ לפ"ק. והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ס"ז. שאלה מעיר רבאט יע"א. ע"ע ראובן שנשא אשה. ואחר הנישואין כמה שנים נסתמית משני עיניה רח"ל. וזה כמה שנים משנסתמו עיניה וראובן מתגורר עמה בחיי צער עד היום הזה צעק ראובן בקול מר שאינו יכול לסבול זיווגי האשה הזאת דמאיסא בעיניו מחמת דבר זה ומכמה סיבות אחרות שכשהיתה בעיניה היתה מכבסת לו בגדיו ותופרת ועושה כל מה שצריך לבית. ומתקנת מקום הדירה מצד הרחיצה ומצד מה שמתקנות הנשים בתיהן בסיד וכדומה. ועכשיו לא חזייא לשום דבר. ואינו מוצא לעשות לו שום דבר מצרכי הבית ודירתו דירה סרוחה. לכן הוא רוצה לישא א"א. והגם שכבר נש"ח לה שלא ישא א"א. אדעתא דהכי לא נשבע לה. ורוצה ג"כ ליפטר מסכי כתובתה שהוא סך גדול דאדעתא דהכי לא נתחייב לה בסך עצום כזה. מאחר שלא הכניסה לו בנדו' אפילו חלק מכ' מהסך הנז'. ולמרבה היה כותב לה כשאר העשירים שעושים בכתו' אלף מתקאלים. והוא לא כן עשה. אלא נתחייב לה בסך עצום. ואדעתא דמומין גדולים אלו לא נתחייב. עכ"ל השאלה: תשובה לענין אם יוכל לישא א"א. לכאורה נר' להביא ראיה מתשו' מהר"ס אלשיך סי' פ"ו שנשאל במי שנשבע שלא ישא א"א על אשתו בחייה ואח"כ נסמית מב' עיניה אם יוכל לישא. והשיב הרב דיכול. דהו"ל כנדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול אם יעכבנו אונס. ודברים שבלב כהני דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים. וה"ן אנן סהדי דראובן מעיקרא לא היה נשבע אדעתא שתהיה אשתו סומה חשובה כמת בקרב ביתו ולא יבקש לו אחרת להיות עזר כנגדו. דלמיסבל כולי האי לא עביד איניש. ואלו היתה סומה מעיקרא ודאי לא היה נושאה. ואומדנא גדולה כזו דמוכחא לכל כי האי ודאי דדברים שבלב הוי דברים. וכמ"ש. והאריך הרב בראיות ע"ז ע"ש. וא"כ בנד"ז ג"כ לכאורה התנאי בטל. ויכול הוא לישא: אך לכי דייקי' נר' שאין מדברי הרב ראיה לדידן. ואדרבא מדבריו שם יש להביא ראיה לדידן דלא יוכל לישא. דהרב לא דיבר אלא במי שנשבע לבד ולא איתשיל אלא לענין אם יקרא עובר על השבועה אפילו בהיותו אנוס כזה או לא. וע"ז השיב שאין נקרא עובר. דלגבי שבועה קי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס. ואין זה ענין לדידן שהוא נוטל קוש"ח שלא ישא א"א עליה אעפו"ר או כפה"ת. ומחי"ע בכהק"ש שאם ישא א"א עליה שלא עפו"ר ושלא כפה"ת. מלבד שיקרא עובר על השבועה. עוד הוא מחי"ע לפרוע לה כתו' ולפוטרה בגט. וא"כ העיקר בזה הוא החיוב שמחייב עצמו בקנין שאם ישא א"א עליה שלא עפו"ר ושלא כפה"ת שיפרע וכו' ויפטור וכו'. ושבועה אינה אלא לטפויי שאף אם ירצה לישא באלמות בלי שיפרע ויפטור שנקרא עובר על השבועה. וא"כ דל שבועה מהכא דמהני בה אונס נשאר החיוב בקנין שאם ישא שיפרע וכו' ויפטור וכו' ולגבי חיוב ממון מפו' בדברי מהרמ"א הנז' דלא מהני אומדן דעתא. שהרי הרב הביא ראיה לנדון דידיה מתשו' הרא"ש כלל ח' במי ששידך בתו ונשבע לתת לחתן עמה ארבעת אלפים זהובים. ואח"כ נתקלקלו חובותיו ואינו יכול לפרוע מה שהתנה אם נקרא עובר על השבועה כל עוד שלא פרע מביתו וכלי תשמישו. והשיב הרא"ש ז"ל שאינו עובר דאדעתא דהכי שיפרע מביתו וכלי תשמישו לא נשבע. והרב מהרמ"א כתב עליו והשתא קשה. דאטו מי שנתחייב לחבירו ק' ונתקלקלו חובותיו ונשארה ביתו וכלי תשמישו האם יפטר מלמכור ביתו וכלי תשמישו היתרים על הסידור ולא יפרע חובו הא ודאי ליתא. אלא ודאי דלא אזלינן בתר אומדן דעתא אלא לענין נדר ושבועה. דהאדם בשבועה פרט לאנוס ולא לענין חיוב ממון. ע"ש. הרי מפו' דלענין חיוב ממון לא אזלינן בתר אומדן דעתא. וא"כ בנד"ז שחיי"ע