שופריה דיעקב חלק א קכו

ומיהו נר' דדוקא אם הוא יכול לעמוד בעיר מהעיירות הוא דקא' הרב דאין כופין. אבל אם הוא בורח ומתחבא ביערות ובמדברות. נר' דהוי כאינו יכול לעמוד בכל אותה הארץ. וכופין אותו לגרש. דודאי אינה חייבת ללכת אחריו למדברות וליערות. ומקרא מוכיח דמשתבח בהו ביש' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ואפי' יכול לעמוד בעיר. נר' דעת רבינו ז"ל דמיכף הוא דלא כייפי' לבעל לגרש משום חומרא דא"א. דלא ליהוי גט מעושה. אבל אם האשה מקבלת לישב במקומה וליזון מנכסיו וכמ"ש רבינו בתשו' סי' ג' מכלל מ"ג המדבר בעניינים אלו. נר' מדברי רבינו שאין מחייבין אותה לצאת עמו בע"כ ולהיות כצפור נודדת מקנה פעם הנה ופעם הנה. עד שיתברר שיכול הוא לעמוד ולישב בטוח בא' המקומות: ומעתה נבא לעניינינו ולכאורה לפי דברי הרב ז"ל שהדבר תלוי במה שהיא חייבת ללכת אחריו למקום שהוא בורח או לא. א"כ בנד"ז שהתנית עליו שלא יוציאנה אפי' ממדי' למדי' באותה הארץ. כל שאינו יכול להיות עמה במקומה כופין אותו לגרש ולפרוע כתו'. ומספר כתו' נלמוד שכתוב בה שאם יוציאנה ממ"ז למ"א שעפו"ר שיפרע וכו' ויפטור וכו'. אלא שאחר ההתבוננות נר' דלא היא דאנן סהדי שלא חל עליו התנאי ההוא אם יוציאנה לרצונו. אבל כולי האי לא קביל שאפי' יהיה מסוכן בנפשו לדור בעיר שנשאה לא יוכל להוציאה אפי' למדינה אחרת באותה הארץ וכמ"ש בסי' רכ"ה לענין אחריות דאין אונס בכלל אחריות. ואפי' קיבל עליו כל אונסא דמתיליד דוקא אונסא דשכיח. אבל אונסא דלא שכיח לא קיבל. ונד"ז ודאי אונסא דלא שכיח הוא שיתעולל עליו השר לגוזלו ומבקש המיתו על אשר אינו רוצה לתת את שאלתו וא"כ דל תנאי מהכא ויחזור הדבר לסיני דממדי' למדי' באותה הארץ יכול להוציאה והדרי' למילתיה דהרא"ש שאם יכול לעמוד בעיר באותה הארץ אין כופין לגרש. ומדלא כייפינן לגרש אין כאן פרעון כתו' דלא ניתנה כתו' ליגבות מחיים ויותר יש לו' דבנד"ז לא לבד שאין כופין הבעל לגרש ולא לפרוע כתו' אלא אדרבא כופין את האשה לבא אחריו. דע"כ לא דייקי' מדברי הרא"ש דמיכף הוא דלא כייפינן לבעל לגרש. אבל לאשה נמי לא כייפי' לבא אחריו אם היא מקבלת לישב במקומה וליזון מנכסיו אעפ"י שאינו עמה אלא במוכתב למלכות וצריך לברוח ממקום למקום כשמרגיש שהרגישה בו מלכות ותמיד הוא גולה ונדח ואינו יכול לעמוד בטוח בשום מקום. אבל בכגון זה שדבר אין לו עם המלך כ"א עם שר עירו שנטר לו איבה על עסקי שדה א' שביקש ממנו למוכרה לו ולא רצה ומבקש לו עילה להמיתו ע"י מכות ויסורין. ומחשש כן ברח מפניו ובא לגור בפאס שאין לשר שם שליטה עליו ויושב בטוח מסכ"ן וסכנת ממון ואינו צריך לברוח כלל ממקום למקום. אלא יושב קבוע יתד במקום נאמן בודאי שחייבת האשה לבא אחריו כמו שה"ה שרשאי להוציאה ממדי' למדי' באותה הארץ. ואעפ"י שאמרו אבל לא יוציאנה ממדי' לכפר ולא מכפר למדי' משום שישיבת כרכים קשה. בנד"ז לא ראינו שום קושי בין צפרו לפאס. ואדרבא איפכא מסתברא. ועוד דגם בזה יש לו' דלא אמרו אלא במוציא לרצונו ולא במקום סכנה. ואין מקום קרוב להמלט בו חוץ מזה: באופן שהד"א כדברי החכמים ישצ"ו בפנים הכותב והחותם ודבר ה' בפיהם אמת שחייבת האשה הנ"ב לבא אחר הבעל הנ"ב לפאס וא"ל יש לה דין מורדת ואין לה לא גט ולא כתובה ולא מזו': שו"ר דברי הרב הלבוש ז"ל מה שפי' בכוונת הרא"ש ז"ל חלוק קצת מפירושינו וקשה להולמו בדברי הרא"ש. ומ"מ גם לפירושו הד"א בנד"ז כדברינו. שהרי גם הוא סובר שאם יכול לעמוד בטוח במקום א' וא"צ לברוח ממקום למקום. אעפ"י שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת ויש לחוש שיצטרך לברוח כשתרגיש בו מלכות אפ"ה אין כופין לגרש. ומינה דאם אינו מוכתב למלכות השולטת בכל אותה הארץ אלא שיש לו איבה עם שר העיר ומבקש המיתו וכנד"ז. ובמקום אחר יושב בטוח לגמרי אין נודד כנף ואין פוצה פה ואין לו שום חשש כלל נראה פשוט דלא לבד שאין כופין את הבעל לגרש. אלא אדרבא כופין את האשה לבא אחריו ממדינה למדינה באותה הארץ. וכמו שהוא הדין בעלמא. ופשוט. וע"ד אמת ח"פ בחשון ומתוקי"ם מדבש לפ"ק. והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט יצחק אבן צור ס"ט באר הואלנו שגם מענין השבועה שנשבע שלא יוציאנה וכו' אין כאן בית מיחוש במה שהוא רוצה עכשיו להכריחה לבא אחריו למדינה אחרת. והוא כבר נשבע שלא יוציאנה כלומר שלא יכריחנה לצאת מצד הדין דממדינה למדינה באותה הארץ רשאי להוציאה. ושאם יעלה בדעתו להכריחה שיפרע לה וכו' ויפטור וכו' שעל כל זה נשבע לקיים. ושאם לא קיים יקרא עובר על השבועה. דלהכי אהנייא השבועה: ולכאורה יש לו' יתפלש באפר ויקיים שבועתו דליתא שגם על זה אנן סהדי שלא נשבע אלא בהיותו יושב לבטח בעירו ויעלה בדעתו לדור במדינה אחרת כי היא ישרה בעיניו ולהוליך אשתו עמו בכח הדין שיוכל להוציאה ממדינה למדינה אפי' בלא סיבה כלל ע"ז הוא שנשבע שלא יוכל להכריחה לילך עמו ולא בכגון זה שברח לנפשו מאימת מות ונשאר מטולטל טלטלה גבר בארץ לא לו. ומתוך כך הוא רוצה שתבא אשתו עמו ולא יהיה לבדו דר עד ירחם המרחם ומת המבקש את נפשו או נשבר או נשבה או שיראה איך יתפשר עמו שעל כגון זה ודאי לא נשבע שלא יכריחנה לבא אצלו. ושאם יעלה בדעתו להכריחה שיפרע לה וכו'. ואם לא פרע יקרא עובר על השבועה. שזה ודאי לא עלה על דעתו כשנשבע ומה גם ששבועה זו לא מדעתו ומרצונו רצה לישבע. אלא תקנת ב"ד הא' היא להשביעו כך. וחלילה לב"ד הצדק שהנהיגו כן לתקן להשביעו ואפילו יהיה מסוכן בנפשו לישב בעירו ויברח לעיר אחרת הסמוכה לו למלט נפשו שלא יוכל לכוף את אשתו לבא עמו עד יעבור זעם אלא שחייב לגרש מיד ולפרוע לה כתובתה חלילה לרז"ל מעול שמה"ד יוכל להוציאה אפי' לרצון והם יתקנו להשביעו שאפי' במקום סכנת נפשות לא יוכל. ודבר הלמד מעניינו הוא שהרי בשבועה דשלא ישא א"א תקנו ב"ד הראשונים להשביעו בסתם ועמדו ב"ד האחרונים בשנת שכ"ם וביארו שאם יהיה אונס הניכר לב"ד כגון חולה המונע לידה או תשמיש ואין יכול לסבול לישב עמה לבדה שיוכל לישא א"א עליה אפי' בתוך עשר שנים. וכמו שהוא הדין שרשאי אדם לישא כמה נשים ואין לו לחוש לשבועה וכתבו שהם מפקיעין התנאי ההוא ומתירין השבועה. ע"ש. וכ"ז מפני שידעו דבמקום אונס לא תיקנו להשביעו.