שופריה דיעקב חלק א קכד

תנאי. אבל אם היה ביניהם תנאי וכנד"ז אינו יכול להוציא אפי' ממדינה למדינה ומכפר לכפר אפי' באותו מלכות דתנאי לטפויי אתא. ואם כבר הוציא ממלכות למלכות ורוצה לחזור להוציאה עוד למלכות אחרת. ע"ז כתב הריב"ש בתשובה והביאה מור"ם בקצרה שם דאפי' הוציאה תחי' לעירה שהיא במלכות אחרת והוא מקום אביה ומשפחתה. אם היה הדבר דרך מקרה שלא יצאו לרצונם אלא ע"י גירוש וגזירת מלכות וגלו מכלל הגולים למלכות אחרת והגיעו לעירה וישבו שם דרך גלות. אעפ"י ששהו שם ימים רבים יכול הבעל לחזור ולהוציאה למלכות אחרת. ולמקום אשר יחפוץ. כשם שהיה יכול מתחילה כשגלו להוליכה למקום שירצה. ומדבריו ז"ל נ"ל ללמוד דדוקא אם יצאו תחילה ובאו למלכות זו דרך מקרה על ידי גירוש וגזירה בלי שהוסכמו שניהם לעקור דירתם מרצונם ולבוא לכאן שנמצאת ביאתם לכאן שלא בדרך קביעות דירה אלא דרך גלות. אבל אם היתה יציאתם בהסכמה מהם מרצונם שלא ישר בעיניהם המקום ונתרצו לבא למלכות אחרת למקום מיוחד וכן עשו. שוב אינו יכול להוציאה ממקום שהוסכמו ובאו אליו. לא לחזור לעירם ולא להוליכה למקום אחר. דמסתמא אדעתא דהכי נתרצית האשה לצאת עמו למקום זה. אעפ"י שאינו בדין להיות המקום הזה שהוסכמו עליו ובאו אליו כאילו הוא מקום הנישואין וזה חליפתו וזה תמורתו. וכשם שבמקום הנישואין האמתי לא היה יכול להוציאה ממנו למלכות אחרת. או אפי' באותה מלכות ממדינה לכפר או איפכא. אם לא מרצונה כן ממקום זה שהוא תמורת מקום הא' אינו יכול להוציאה למלכות אחרת. או אפי' באותה מלכות אם הוא ממדינה לכפר. ואם הוא מכפר למדינה אם לא מרצונה. וכ"ש אם המקום שרוצה עתה הוא מקומם הראשון שהיה כפר. וזו מדינה או איפכא. שכבר מאסוהו ועזבוהו מרצונם. ובחרו בזה תמורתו ליתן את של זה בזה. ולהיות הדין הנוהג בראשון נוהג בשני. ולכן בנד"ז אפי' לא התנו ע"ד שאין יכול הבעל להוציאה מעיר פאס ולהחזירה לעירו. דהו"ל ממדינה לכפר ואדעתא דהכי נתרצית תחילה לצאת עמו מכפר למדינה שתחזור המדינה במקום הכפר. וכאילו הוא מקום הנישואין ואין יכול להוציאה ממנה לכפר. ואפי' הוא מקומם הראשון. כשם שלא היה יכול להוציאה תחי' מהכפר שהוא מקומם הא' למדינה. ועכשיו שהתנו אין יכול להוציאה מעיר פאס אפי' למדי' אחרת. וכ"ש לכפר כשם שלא היה יכול להוציאה מתחי' מכפר שבו נישאו אפי' לכפר אחר. ובאלו שהתנו בפי' שלא יוציאנה אעפו"ר. נראה לי עדיפות שתלה הדבר ברצונה לעולם. ואומרו ממדי' זו ודאי אורחא דמילתא הוא. וכאלו התנה שלעולם לא יוכל להוציאה ממקום שיהיו קבועים בו בהסכמות שניהם למקום אחר שלא תרצה. וכ"ז כתבנו אפי' אין טענה בפי האשה שבסיבתה היא מעכבת מלצאת עמו למקום שהוא רוצה. וכ"ש שנותנת טעם לדבריה ודבריה מתקבלים שהמקום שהם בו עתה הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט. והמקום שרוצה להוליכה הוא מקום הפקר לא עול תורה ולא עול ד"א. ודמיון המקומות דומה למקום שרובו ישראל עם מקום שרובו גוים. וכמו שדמה אותם הריב"ש באותה תשובה מטעם זה. שהמקום שהוא רוצה ללכת אליו. בנדון שלו הוא מקום תורה וחכמה. משא"כ המקום שהיה בו השואל. ע"ע. וכבר כתב הרב הח"מ בשם הרב ב"ח דלהוציא ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל. אפי' האשה יכולה לכוף. ע"ע. ואעפ"י שהרב ח"מ כתב עליו שאין דבריו ברורים. נר' דלכגו"ז שכבר יצאו ונקבעו במקום שרובו ישראל. כ"ע מודו שאין יכול להוציאה למקום שרובו גוים. וה"ה ממקום תורה ומשפט למקום דדמי ליה. וכמ"ש. זהו הנלע"ד להשיב על טענת האשה: גם על טענת בע"ח שרוצים לעכבו מלצאת. מפני שבלכתו שם לא מצו לאשתעויי דינא בהדיה. נראה שאם החובות הוחזקו עליו אחר שנקבע בפאס יכולים הם לעכב. ודמי לרוצה לילך למדינה אחרת דכתב מר"ן סי' ע"ג דאפי' בתוך הזמן יכול המלוה לתבוע את שלו או שיתן לו ערב. ע"ש וכבר האריך בזה הרדב"ז בתשו' סי"ס. ומסקנת דבריו שהכל לפי ראות עיני ב"ד שאם רואין ב"ד שכוונת ראובן להפקיע עצמו מבע"ח וכו' מעכבין עליו ואם רואין שכוונתו לטובה לפי שפה לא יוכל להרויח. ובמ"א ירויח וכו'. אין ב"ד מעכבין עליו. ע"ע. ותורת אמת היתה בפיהו ז"ל. זהו הנר' לענ"ד בכ"ז: ועל דבר מי שרוצה לעלות לארץ. ישראל ואשתו מעכבת עליו. לימים הראשונים היינו דנים בדין הבעל הרוצה לעלות לא"י והאשה אינה רוצה שאינו יכול לכופה ולהוציאה בלא כתובה אם לא רצתה לעלות ע"פ מ"ש מר"ן ז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הלכך מסוף המערב עד נא אמון אין כופין. ועוד מטעם שבועת אלהים שנהגו בכתו' דידן שלא יוציאנה ממ"ז למ"א אעפו"ר וכתב מהריק"ש דאם נשבע לה אפי' לירושלים אינו יכול להעלותה. והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין. גם טעם שבו' אלהים ליכא שכבר זה כמה משבטלו מלכתוב שבו' כלל. לא בתנאי שלא יוציאנה ולא בשלא ישא וכו'. ועוד ראינו שאפי' אם נאמר שאין כופין וכשאינה רוצה יוציא ויתן כתו' דוקא כתו' אבל תוס' אין לה כיון שאינו מגרש לרצונו ואדרבא היא נתנה אצבע בין שיניו שאומרת שלא לעלות עמו ואיכא טעמא דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. ועיין ב"ש רי"ס קנ"ד דאפי' במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו נר' דאין לה תוס'. ע"ש. ומה גם בנדון שלפנינו שאנוס גמור הוא לגרש כשאינה רוצה לעלות כי לא יכול הנער לעזוב את אמו ואת אחיו העולים ולישאר הוא יושב בדד. ועד"א ח"פ: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ס"ג. להיות שבא לפנינו הי' שלום בה"י יצחק לבאז. והוא קובל ומתרעם על אודות שזה כמה והוא מטולטל טלטלה גבר פרו'ש מרובה. ביען שאשתו היא שרוייה בצפרו. והוא אינו יכול לילך לשם שיש לו בזה סכנת נפשות כידוע ובשביל כך רוצה הוא לשלוח אחרי אשתו לקבוע דירתו בכאן פאס יע"א ואם לא רצתה לבא עמו אין עליו חיוב כתו' דאדעתא דהכי לא נשבע שלא יוציאנה וכו'. ולזה השבנו שהדין עמו שכן ראינו פסק להרה"ג מהר"ר יעב"ץ ז"ל בענין בנו של מהר"מ ן' חמו. ונדון דידן עדיף ביתר שאת מכמה אנפי כאשר יראה הרואה. וזה ימים כבר יישבנו ההיא דסי' קנ"ד שהביא מר"ן עם פסק הרה"ג הנז' בכמה פנים. כי היכי דלא ליהוון סתרן אהדדי. והבאנו ראיות לזה. ומצינו ראינו להרב הלבוש שמפרש דברי הרא"ש באופן אחר וכן היא דעת רבני תונס שחלקו בזה על הרב משחא