שופריה דיעקב חלק א קכג

דבעיר א' אמרו שאין צער בזה כ"כ לאב. ויש נחת רוח לבנים דבצוותא דאמם ניחא להו. ומזה חייב הרב דבהיות האם מניקה כופין אותה ותשב בעירה אפי' אם מת האב והקרובים אין רוצים להפריד את הבנים וגם מהריב"ל ז"ל החולק על הרב לא חלק עליו כ"א באותו נדון שהיתה אלמנה ואין אב לבן שרוצה ליקח אותו שהיא הלכה מוסכמת בעיר א' ולא במקום אב כגון גרושה דאפי' בעיר א' הויא פלוגתא. וכמ"ש בטור סי' פ"ב ע"ש. וגם שלא חלק כ"א על זה שחייב מהרשד"ם לכוף את האלמנה לישב ולהניקו בעירה בשביל צער הבן ופרידתו מקרוביו. ולא על מה שהאב רוצה ליקח בניו אחר שגמלתן ולשלח את הגרושה לנפשה. ע"ש. וכ"ז אמרנו אפי' שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה כגון בנד"ז שרוצה האב לעלות לא"י לא יעלה על הדעת כלל שלא יוכל האב להוליך את בניו ובנותיו עמו. שמלבד כל הטעמים שזכרנו בשאר מקומות עוד יש טעם אחר בכאן שהרי האב מתבטל מלעשות מצוה בשביל רצון האם. אם מפני שאינו יכול להפריד את בניו. ואם מפני שהוא צריך שאת כל הון ביתו שהכין לעלות בו לא"י יתן להניחו על ידי שליש למזונות הבנות והבנים. ומשנה שלימה שנינו הכל מעלין לא"י פירש"י כל בני ביתם ע"ש. והיאך תתקיים המשנה אם יהיה שלא יוכל להוליך את בניו ואת אפרוחיו. גם ממה שאמרו אמר הוא לעלות והיא אינה רוצה תצא בלא כתו'. מה הועילו חכמים בתקנתם אם היא יכולה לעכב אפי' אחר הגירושין מצד שלא תניח לו את בניו ואת בנותיו והוא לא יוכל להפרידן וגם לא יוכל לתת לה סך גדול של מזונות בב"א. הא ודאי דלגבי עליית א"י אפילו גביה כל חיוב זכות האשה על האיש ומכללן זכות בניה עמה עד שש ונתינת מזונותיהם לידה והם אצלה אפי' אם היתה זכות של עצמה וכ"ש אם אינה אלא זכות הבנים עצמם דפשיטא דאדרבא זכות היא להם שילכו עם אביהם לעלות לארץ הקדושה ולהיות נטעים יתד במקום נאמן בחברת אביהם שיגדלם וידריכם וישיאם אשה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וירחם כרחם אב על בנים: ועוד אם היא זכות האשה מי עדיפא זכות זו שמצד תקנת אומרם הבת אצל אמה לעולם והבן עד ו' משום מלתא בעלמא דבצוותא דאמם ניחא ליהו. מזכות שיש לאשה עצמה מן הדין שהאשה מה"ד אין יכול להוציאה ממקום שנשאה למקום אחר כמו א"י ולא"י יכול ואם אינה רוצה מתבטלים כל זכיותיה כנגדו כתובה ומזונות. אפי' אם אינה רוצה להתגרש ולא ליטול כתובה אלא שיעלה לה מזונות שהרי הוא אומר לה אם אין את הולכת עמי אין לך עלי כלום. ואם זכות כזו לאשה מתבטלת ע"י סירובה מלעלות וכ"ש וק"ו זכות היות הבנים עמה שאינו אלא מטעם דבצוותא דאמם ניחא ליהו ואינו מן הדין כלל דפשיטא דמתבטלת ע"י סירובה מלהניחם לעלות לא"י. וזה אפי' אם היתה תקנה זו זכות האשה וכ"ש שאינה אלא זכות הבנים. וזכות זו הבאה להם עכשיו גדולה מהא' יתר שאת. אמת דהיכא דהבן והבת יונקים דברי היזקא וסכנה להפרישם ראוי לומר דהיכא דברי היזיקא אין משגיחין בזכות. כאומרו על שלוחי מצוה אינן ניזוקין. הנ"מ היכא דלא ברי היזיקא וכו'. ומה גם דאיכא נמי סכנת דרכים. אבל במקום דלא ברי היזיקא שכבר גמלתן. ולסכנת הדרכים לא עדיפי מאביהם. ולא נזכר בדברי רז"ל טעם הסכנה בעליית א"י אלא לגבי האשה שהיא גוף אחר חוץ ממנו ולענין הפסד ממון הכתו' ולא בבנים. דברא כרעא דאבוה ואינן נפסדין ממון. ומקרא מלא יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. וכבר נזכר גם ענין זה של עלית א"י בדברי מהרשד"ם הנז'. ובדברי מהרלב"ח שהזכיר בתוך תשובתו ע"ש שכתב בפשיטו' כמ"ש. שוב מצאתי מפו' כן גם למהריק"ש ז"ל בשם הרדב"ז ז"ל וז"ל רצתה האם לעלות לא"י ולהוליך בנה עמה. האב מעכב כל שאין צריך להנקתה ע"ש. ר"ל דאפי' לעלות לא"י שהיא זכות לבנים ג"כ. וגם אין האשה מפסדת שום זכות מזכיותיה דרצתה היא ולא רצה הוא יוציא ויתן כתו' זכות היות הבן עמה מפסדת כל שאינו צריך להנקתה ולא ברי ליה היזיקא. ומינה נמי לבת. ומינה נמי בק"ו לרצה האב שאם לא רצתה היא מתבטלין זכיותיה ותצא בלא כתו' דפשיטא דיכול האב להפרישן ממנה ולבטל זכות היות הבנים עמה. וזה אפי' אם רצתה לעלות לא"י שהיא זכות לבנים ג"כ. וכ"ש אם היא רוצה לילך למ"א שאינו א"י שאין בזה זכות לבנים כלל דיכול לעכב ולהפרישן. ומינה שאם רצה הוא לילך דיכול הוא להפרישן. מכל זה פסקתי בין כלאל אדרעי ובין גרושתו שיש לו ב' בנות בנות ג' שנים אצלה והוא רוצה לעלות לא"י ואומר להעלות את בנותיו עמו לא"י וגרושתו מעכבת אותם. שהדין עם האב להוליכן עמו. ואף אם יתרצה לאמם להניחם לה יכול הוא לומר אם לא יהיו עמי לא אזון אותם כדין הבנים היתרים על שש. דלגבי עיר אחרת וכ"ש ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש. ולא דין הבת אצל אמה וכמ"ש. ולראיה על דבר אמת ח"פ באדר הסמוך לניסן משנת בית יעקב לכו ונלכה באור ה' לפרט קטן והשו"ב וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל הלכות מי שרוצה להוציא אשתו ממ"ז למ"א. ומי שרוצה לעלות לא"י ואשתו מעכבת עליו סימן ס"ב. נדרשתי לחוות דעתי בדין בעל שנשא אשה בעירו בכפר ג'א. ושוב הוסכמו ביניהם ליסע ממקומם ולקבוע דירתם בעיר פאס. וכן עשו שנסעו ובאו לפאס ונתיישבו שם זה כחמש שנים. ועתה רוצה הבעל לעקור דירתו מעיר פאס ולחזור למקומו. ובע"ח מעכבין עליו. וגם האשה אינה רוצה. באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט. לא כן הכפר שאין בו כל זה. והרי הוא מיצר לה ומריע לה וצועקת ואין מושיע. באשר אין בה קצין שוטר ומושל. איש כל הישר בעיניו יעשה. ובפרט בזה הזמן. וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא א"א עליה שלא כדין. ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא א"א לפי שהוא מקום תורה ומשפט רוצה לשוב מצרימה לעשות מה שלבו חפץ. ואין אומר השב. מהו שתועיל טענתה אם לאו. ובע"ח ג"כ טוענין מפני שבלכתו שם לא מצו לאשתעויי דינא בהדיה: ועל זה אני אומר הנה ידוע מ"ש הפוס' ומר"ן באה"ע סי' ע"ה שאין האיש יכול להוציא אשתו ממלכות למלכות אפי' ממדי' למדינה. ובאותה מלכות יכול להוציא ממדי' למדינה. ומכפר לכפר. אבל לא ממדינה לכפר. ומכפר למדינה. וזה אם לא היה ביניהם