שופריה דיעקב חלק א קכב

ויותר נראה דבידוע שאין לו כ"א די סיפוקו אפי' בתוך שש אין עליו חיוב לזון את בניו. דעד כאן לא חלקו חכמים בין תוך שש לאחר שש אלא בשאינו אמוד ליתן צדקה המספקת אך אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אין הפרש בין תוך שש בין לאחר שש. ובכל גוונא פטור. וסברא הוא דכיון שאין לו כי אם די סיפוקו פשיטא דחייו קודמין. וכיון שכן מאין הרגלים לחייבו לחזר על הפתחים ולזונם ואפי' בתוך שש. וחז"ל לא חייבוהו אלא אם יש לו מה ליתן להם אחר די סיפוקו. וכ"ש אם האם גרושה והם אצל אמם והוא אומר יבואו אצלי ואזון אותם ממה שאני אוכל. איך עלה על הדעת לחייבו בע"ך שיהיו אצל אמם והוא יחזר על הפתחים ויתן להם. ומה גם כשהוא בעיר אחרת וכנד"ז. וכבר ביארנו שאין חיוב על האב לשלוח לבניו שאצל אמם כ"א לחם ולפתן מדי יום ביומו ממה שהוא אוכל ולא דמים. וא"כ אפי' אם היה האב חייב לחזר על הפתחים ולשלוח להם מן התמחוי לחם ולפתן מדי יום ביומו זהו אם הם עמו בעיר. אבל אם הם בעיר אחרת ואמם אינה רוצה להניחם ללכת אצל אביהם וכנד"ז. מה יעשה האב העלוב. האם נאמר שנאסרהו בכבלי ברזל בעיר שאמם שם ויחזר על הפתחים ע"י שומר ויביא להם. כי לחייבו לחזר על הפתחים בעירו עד שיקבץ דמים על יד על יד וישלח להם. זה ודאי לא יאמר אותו אדם. שהרי לא חייבוהו חכמים אלא לחם ולפתן. ועוד דנמצאת תקנתם קלקלתם דביני ביני ימותו ברעב: קנצי למלין דאעיקרא דדינא אין שום זכות לאם הנ"ב להיות בתה אצלה. ובפרט בעיר אחרת ואפי' אם היה לה זכות שתהיה אצלה בעיר אחרת. אין חיוב על הבעל לתת לה דמי מזונות בעיר אחרת אלא אם תבא עם אמה לעיר הבעל ואז יתן לה לחם ולפתן כנ"ל. וזה אם יכיל למיקם בסיפוק עצמו ובסיפוק הבת. אבל אם ידוע לאנשי עירו דלא יכיל למיקם בסיפוק הבת אין עליו חיוב מזונות כלל אפי' בעירו. לא מיבעייא דמי מזונות אלא אפי' לחם ולפתן. וכמ"ש. ובפרט אם הבת יתירה על שש. ואף אם כבר נתחייב. חיוב בטעות הוא והדר. זהו הנלע"ד בזה. ועל החכמים חכמי טיטוואן ישצ"ו אשר להם בדבר המשפט הזה לחקור מלין ולשפוט ברוח מבינתם כאשר יורום מה"ש. ושכמ"ה. הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א מש' פדה בשלום נפשי לפ"ק וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן ס"א. בדין מי שרוצה לעלות לא"י ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים אין חונן ואין מרחם כרחם אב על בנים. וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצות מי יחנכם ומי יגדלם לת"ת. ועל הכל איך יוכל להפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך ואין מקבלין תנחומין על החי. ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדה"ד להפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום א' לרצון אמם שאינה רוצה לתתם לו. מ"מ מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפי' עד שש כ"א בהיותם עמי. ולא כשאמם מעכבת מלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי. והיא אינה רוצה לתתם לי. ועוד אומר בני הם. ובנותי הם. ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לא"י או למקום ששם מחייתי ואחיה אני והם: תשובה דבר ברור הוא דמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל דבן אצל אמו הגרושה עד ו' והבת לעולם ואין האב יכול להפרישן ממנה וגם אין יכול לומר אם לא יבואו אצלי לא אזון אותם. אבל זן אותם והם אצל אמם. אין זה אלא בהיותם בעיר א' שאין נחסר לאב שום הנאה וזכות של כלום מבניו ובנותיו לא ממציאתם ולא ממעשה ידיהם. ולא מקדושי הבת ומוהר ומתן שלה שמקבל האב בנישואיה מכל מה שזיכתה לו התור' בהם. וגם שלא יחסר לו ולהם מלרחם עליהם כרחם אב על בנים. ומלהדריכם בדרך טובים ומלגדל את הבנים לת"ת וכמ"ש ה' המגיד על דברי הראב"ד. במה שתמה על רבינו על היות הבן אצל האם עד ו' והוא צריך לחנכו וללמדו תורה. וע"ז כתב ה' המגיד דחינוך פחות משש היינו תורה ציוה לנו וגו' וזה יוכל לחנכו והוא אצל אמו לפעמים שיבא אצלו ע"ע. מבואר להדייא דכשהם בעיר א' שיוכל לבוא אצלו לפעמים לפחות פעם א' ביום מיירי. אבל אם אינם בעיר א' בין אם האם רוצה לילך למ"א בין אם האב רוצה לילך למ"א פשיטא דיכול האב להפריש את בניו מאמם להיותם עמו כדי לזונם ממה שהוא אוכל לחם ולפתן שזהו מה שחייב וכמ"ש בתקנות דלאו דמים הוא חייב שישלח להם למקום אחר שאם נאמר שאפילו בשרוצה האם לילך למ"א אין יכול האב להפרישם ממנה א"כ לקתה מדה"ד שאם הי"ל בן יחיד ונפשו קשורה בנפשו מן השם הוא שתוליכהו האשה למקום שתרצה ולסכן בו וקרהו אסון בדרך ולהפרידו מרחמי אביו ועזב את אביו ומת אביו מצרתו ולהוליכו לקצוות הארץ ויגדל משולח לא עול תורה ולא עול ד"א וכשיגדל לא ידע איה מקום אביו ואם ידע אין מי יוליכנו אליו לחנכו למצות ולהשיאו אשה. ואם עיפה נפש האם בו ותרצה לתתו לאביו אין מי שיקבלנו ואין מי שיוליכנו אליו. או אם נשאת לאחר יקוץ ממנו בעל האשה והכהו נפש ומת. ולאידך גיסא אם האב רוצה לילך למ"א אשר ישר בעיניו מן השם הוא לומר לו שיהיה אסור בנחושתים בשביל רצון הגרושה שלא תניח לו את בניו ואת בנותיו להוליכן עמו ולרחם עליהן ולגדלן ולהשיאן וכ"ש אם אין פרנסתו מצויה בעירו ורוצה לילך למ"א שפרנסתו מצויה הייטב בעיני ה' שנגזור עליו שיכבד וישב בביתו ויספה בעון העיר הוא והם. והוא צווח ככרוכייא הרפו ודעו כי אנכי רוצה לחיות את עצמי ולחיות את בני. ואם לא כולנו מתים הא ודאי דלא דברו ז"ל אלא בששניהם יושבים בעיר שאין נחסר לאב שום הנאה ושום זכות שיש מהבן לאב ולא לבנים שום זכות והנאה ממה שיש מהאב לבן. וכבר האריך בזה הרב הגדול מהרשד"ם ז"ל בח' א"ה סי' קכ"ג בדברים מוסברים ומושכלים ונחמדים ובראיות ברורות ערוכות ושמורות. שפתים ישק מד"ן ע"ש. שלא להאריך. ותמצית דבריו שתקנת הבן והבת אצל אמם אינו אלא לזכותם לשלא יוכל האב או היורשים לכוף שיהיו אצלם באומרם יבואו אצלינו ויקל מעלינו טורח מזונותיהם. לא לטובת האם כלל שנאמר אם רצתה אפילו לילך לעיר אחרת שיהיו בניה אצלה ואביהם ישלח להם מזונות לקצוות הארץ וישב גלמוד צועק ואינו נענה על בנים שגלו מעל שולחן אביהם. דליתא כלל וכלל. אלא