שופריה דיעקב חלק א קכא

ימנע מילתא דשכיחא ודלא שכיחא. וא"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ועוד יש לדקדק בדבריו מאי דוחקא לשנויי ע"ד הרמב"ם דאינה רוצה לא שכיחא. ומשום הכי שפיר הוי מילתא פסיקתא. וטפי הו"ל לשנויי בפשיטות דהא דאז"ל הבת אצל אמה היינו לרצון האם. וכל שהיא רוצה מיהת הוי מילתא פסיקתא. אבל אי אמרי' דכשעוקרת אין בתה אצלה לא הוי מילתא פסיקתא אפי' כשהיא רוצה: באופן שאין דברי הרב ז"ל מוכרחים ויותר מתקבלים דברי מהרשד"ם ז"ל דלא כתב רש"י ז"ל דהוי מילתא פסיקתא אלא לגבי גדלות וקטנות דעלה מהדר ש"ס ולא לכל מילי: ואיך שיהיה ממוצא דבר נלמד לנד"ז שהאם רוצה לישב בעיר אחרת והבת גדולה כבת שש כבת שבע לא מבעיא לדעת מהרשד"ם ז"ל דמסתבר טעמיה שאין מניחין אותה אצלה. אלא אפי' לדעת מהריב"ל ז"ל. הרי העלה דאליבא דכ"ע. או ב"ד בבת האלמנה או אביה בבת הגרושה. אם האם פרוצה יוכלו לסלק הבת מעמה. ובנד"ז ידוע הוא לכל שהאם פרוצה ויכול הוא אביה לסלקה מאצלה אפי' אם היא עמו בעיר וכ"ש בעיר אחרת: ויותר מזה כתב מהריב"ץ ז"ל שאפי' במת האב אם נשאת האם. והבת מבני חשובים. ויש פגם משפחה אם תהיה נספחת בבית איש נכרי נותנין אותה לקרובי אביה. וכן אם יש לחוש לכילוי ממון הבת ביד אמה נותנין אותה לקרובי אביה. ע"ך. וא"כ כ"ש הוא לנד"ז שהאב חי ויש לחוש לפגמו ופגם משפחתו ופגם הבת עצמה שתקום תחת אמה תרבות אנשים חטאים דפשיטא דמוציאין אותה מאמה ונותנין אותה לאביה: ועוד נר' שלא חלק מהריב"ל ז"ל לענין עיר אחרת אלא בבחינת היות הבת אצל אמה לענין שלא נכוף את אמה כשהיא מנקת אותה לישב בעיר להניקה. וכן אחר גומלה אותה כל עוד שהיא קטנה הרבה דאין מוציאין אותה מאצלה בשום פנים. אבל לענין שנכוף את האב לשלוח לה מזונות לעיר אחרת שתלך אמה. נר' שלא יסכים הרב בזה. שהרי מן הדין אין לה אלא מזונות בעין. דמזונות אמרו ולא דמי מזונות וכ"ה מפו' בתקנות פסק הא' ז"ל דאין חייב האב לבתו מגרושתו כ"א לשלוח לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. וא"כ כשהאם רוצה לישב בעיר אחרת שאין האב יכול לתת לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו מאין הרגלים לחייבו לשלוח לה דמים. והלא האב יטעון תבא האם עם בתה לעירי ואזון את הבת והיא עמה. ואם לא יבואו עמי לעירי לא אזון אותה. ואעפ"י שיש לצדד ולו' דלסוברים שתהיה הבת אצל אמה אפי' בעיר אחרת חייב לשלוח לה דמי מזונות למקום שאמה כיון שא"א לשלוח לה לחם ולפתן. מ"מ מידי ספיקא לא נפיק אם הדין כן או לא. והמע"ה: וכן מצאתי להרב ב"ש בסי' קי"ד במתחייב לזון את בת אשתו וגירשה שכתב וז"ל אם האם צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה מסופק בתשו' הש"ך ח"א סי' קע"ז אם נותן לה מזונות במקום אמה. ע"כ. הרי דאפי' בבת אשתו דליכא ספיקא כלל שתהיה אצל אמה אפי' בעיר אחרת ולא אצל בעל אמה שהרי אינו אביה ואין לו בה שום זכות. מ"מ מספקא ליה להרב לענין מזונות אם מוציאין מהבעל לשלוח לה לעיר אחרת. ומספיקא ודאי לא מפקינן ממונא. וכ"ש בבתו מגרושתו דאפי' על היותה אצל אמה בעיר אחרת פליגי רבוותא אם תהיה אצלה או אצל אביה דפשיטא דאפי' למאן דפשיטא ליה שתהיה אצל אמה דשפיר איכא לספוקי לענין מזונות ומספיקא לא מפקינן ממונא: ועוד דכיון דאפי' למהריב"ל ז"ל איכא ספיקא לענין מזונות ולמהרשד"ם פשיטא ליה אפי' על עיקר היותה אצלה פשיטא דלא שבקינן פשיטותיה דמהרשד"ם מקמי ספיקיה דמהריב"ל: ומה גם שיש לצדד ולמצוא חבר למהרשד"ם הוא הרב מהרש"ך שזכרנו. דמדלא מספקא ליה בבתו מגרושתו אלא בבת אשתו. איכא למימר דבבתו פשיטא ליה שאין לה רשות מעיקרא להוליכה לעיר אחרת וכמ"ש מהרשד"ם. או לפחות נאמר דבענין מזונות בתו פשיטא ליה דאין נותן לה בעיר אחרת. דע"כ לא מספקא ליה אלא בבת אשתו שהוא הביא החיוב ע"ע. והו"ל לאתנויי כ"ז שאת עמי בעירי. אבל בבתו שהיא ניזונת מתקנת רז"ל ולא הו"ל לאתנויי מידי פשיטא ליה דאין נותן לה בעיר אחרת דלא חייבוהו רז"ל כ"א לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו ולא דמים וכמ"ש: ובר מן דין כבר מצאנו חרב רב ועצום למהרשד"ם ז"ל ה"ה הרדב"ז ז"ל הביא דבריו מהריק"ש ז"ל סי' פ"ד וז"ל. רצתה האם לעלות לארץ ישראל ולהוליך בנה עמה. האב מעכב כל שאינו צריך להנקתה. רדב"ז סי' ת"ח. וריב"ל פליג בסי' נ"ו. עכ"ל. ומדשוייה לריב"ל חולק אף על פי שלא דיבר כי אם בבת ולא בבן. משמע דס"ל למהריק"ש ז"ל דהרדב"ז בבת נמי סבירא ליה הכי. ועוד משמע שגם מהריק"ש ז"ל דעתו כהרדב"ז מדמייתי לדבריו בסתם. ודברי ריב"ל בלשון חולק. משמע דלדידיה נמי הכי סבירא ליה כהרדב"ז. וכן משמע ג"כ מדבריו אח"כ שכתב מת האב והאם רוצה להעתיק דירתה אין הקרובים יכולין לעכב שלא תוליך בנה עמה כל שהם פחותים משש שנים. ואח"כ הדבר תלוי בב"ד. ומדברי ריב"ל סי' נ"ו משמע דס"ל הכי גם [כצ"ל ור"ל אפי' בשאביהם חי ול"ד קרובים] בדין הבנים פחותים משש שאצל האם. ורשד"ם פליג בסי' קכ"ג. ועי' הרש"ך סי' קפ"ט ע"כ. משמע דלדידיה נמי סבירא ליה דדוקא קרובים כשמת האב הוא דאין יכולין לעכב אבל האב עצמו יכול לעכב. ומשמע נמי דלא שנא בת לא שנא בן דהא ריב"ל ורשד"ם בבת מיירי. וקא' דריב"ל סבירא ליה הכי. ורשד"ם פליג. ע"ש: ומעתה בעינינו יפלא מה שחייבו חכמי טיטוואן ישצ"ו לבעל הנ"ב להיות בתו אצל גרושתו בעיר אחרת. וגם לפרוע לה דמי מזונות ולשולחם לה לעיר אחרת שלפי מה שביארנו אין עליו חיוב מכל זה: ויותר יש לתמוה על מ"ש בשאלה שאמרו לו שאפי' יחזר על הפתחים יעלה לה דמי מזונות והיא אצל אמה עד שתנשא. ע"כ. וכגון דא עקא שהרי מבואר בדברי מר"ן בא"ה סי' ע"א דאחר שש שנים אין מוציאין מהאב לזון את בניו לא בן ולא בת אלא כשהאב אמיד שיש לו ממון דראוי ליתן צדקה המספקת להם. ומדקדוק דבריו נר' דאם אינו אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אעפ"י שהוא אמוד שיש לו קצת אך אינו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אלא מעט שאינו מספיק להם אין מוציאין ממנו כלום. אלא מכלימין אותו וכו' ע"ש. ועוד מוכח מדברי מר"ן ז"ל דאפי' להכלימו דוקא באינו אמוד שיש לו ממון המספיק. אבל יש לו דבר מועט שאינו מספיק. אבל אם ידוע שאין לו ממון הראוי ליתן ממנו כלום ואין לו כ"א די סיפוקו לעצמו אפי' להכלימו אין נזקקין.