שופריה דיעקב חלק א קכ

יהודית. ונגלית נבלותה בעיני כל רואיה. ולעזה עליה מדינה. ונשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה. ולא ידענו איך נתבטלה עדות מפורסמת כזו עד שחייבוהו חכמים חכמי טיטוואן ישצ"ו בכתובה. ובפרט בסך עצום סך ב'. ולא עוד אלא שקשרו אותו בקנס שאם לא יפרע לזמן יפרע סך ח' מה שלא זכו בנות כהנים גדולים. ומה גם שהחכמים הנז' ישצ"ו הם הפותחים ראשונה בחובת האשה וכתבו עליה שטנה כמו שהוא הדין לכל העוברת על דת. ולא ידענו איך נהפכה השיטה שרחוק הוא בעינינו שתתבטל עדות המפורסמת כזו שנתפרסמה מפי עוללים ויונקים. ואיך שיהיה הדבר פשוט שאף אם כבר נתחייב לה הבעל מחמת שלא מצא עדים מספיקים באותה שעה כי פסלום חכמי טיטיואן כמ"ש החכם השואל לעי'. עכ"ז עדיין יד הבעל נטויה להביא עדים אחרים המספיקים אם ימצא ולבטל החיוב הנז' וחיוב בטעות הוא מפני שלא היו לו עדים המספיקים באותו זמן בטיטוואן. וחשב שלא ימצא עוד אחרים. ועכשיו אם ימצא יכול לחזור וכמ"ש בסי' י"ב סט"ו. וז"ל וה"ה דמי שנתפשר מפני שלא הי"ל ראיה או שטר. ואח"ך מצא דיכול לחזור ע"ש. וע"ע שם בב"י בתשו' הרשב"א דכל כי הא מיקרי אנוס ומוטעה. ואף אם כתב בדלא שגוי בדלא אנוס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום וכו' ע"ש. ולכן בנד"ז גם הוא אף אם ימצא כתוב בשטר החיוב שאפי' יתברר שהוא פטור מן הדין עכ"ז חייב עצמו וכו'. אין זה כלום ויכול הוא לחזור אם ימצא עדים המספיקין וכמ"ש: ועל ענין הבת שיש לבעל הנ"ב מאשתו הראשונה הנ"ל ומקום הבעל והאשה הנז' הוא בשישוואן ובא לטיטוואן לדון וגירשה שם. וקבעה דירתה האשה שם בטיטוואן. והבעל חזר לעירו שישוואן. שהוא דר שם עם אשתו הב'. והגרושה רוצה שתהיה בתה אצלה. ויזוננה אביה והיא אצלה: אמת דבעלמא כך הוא הדין שהבת אצל אמה לעולם בין באלמנה שהאב מת. בין בגרושה שהאב חי אעפ"י שיש מן הפוס' שסוברים דלא אמרו כן אלא באלמנה לגבי יורשים וכמ"ש הטור בסי' פ"ב ע"ש. מ"מ אנן קי"ל כדעת הרמ"א בשם הגאונים שגם בגרושה הדין כן. וכן דעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל. שם בסי' פ"ב ע"ש אך בנד"ז שהאם רוצה לישב בעיר אחרת שלא במקום האב. מצאנו מחלוקת בין גדולי עולם מהריב"ל סי' נ"ו. ומהרשד"ם סי' קכ"ג. הביאה הרב ד"ן בח' אה"ע סי' ל"ח. בראובן שמת והניח ילדה קטנה יונקת שדי אמה. והאשה מעיר אחרת. ועתה רוצה האלמנה לחזור לעירה ולבית אביה. אם יכולין קרובי הבעל לעכב אותה באותה העיר שמת בעלה עד כ"ד חדש. ואחר זמן היניקה יוכלו לקחת הילדה מאמה. והשיב מהריב"ל ז"ל דמילתא פסיקתא היא הבת אצל אמה לא שנא עוקרת דירתה מן העיר א"ל. ע"כ. ומהרשד"ם השיב דלאו מילתא פסיקתא היא אומרם הבת אצל אמה אלא לגבי גדלות וקטנות. אבל להוציאה מעיר לעיר כדי שתשאר עם אמה לא אמרו. והביא ראיות והכרחיות לדבריו. יעו"ש. ובפרט ממתני' דפ' נערה האב זכאי בבתו וכו' וכל אלו הזכיות הם מן התורה. לבד ממציאתה שהיא תקנת חכמים משום איבה ורשאי למוסרה מן התורה למנוול ומוכה שחין וכו'. ואיך יעלה על הדעת שהתורה זיכתה לאב בכל הזכיות ואתה רוצה לבטלן בהבל. תקנת רב חסדא דדייק ממתני' הבת אצל אמה וכו'. והרוצים לתקן כל זה בקש אשר ידפנו רוח שאומרים שכבר יוכל לזכות בכל זה אפי' תהיה היא במדינה אחרת. ואביה רחוק ממנה. אני משיב להם. הגע עצמך שראובן גירש אשתו. והיה לו בת ממנה וחביבה אצלו. ואתה נותן רשות לאם שתוליכנה לעבר הים. ובאותו מקום שהולכת אין הבת יכולה להרויח דבר. ואם תעמוד במקום האב תרויח בכל יום. ואתה אומר להפסיד לאב בזכות זה שהתורה זיכתו. ועוד אם נזדמן לאב בעירו זיווג נאה וכו' הייטב בעיני ה' שתפסיד הבת זיווגה מכח תקנה דדייקי' ממתני' וכו'. ועוד האריך בראיות והוכחיות יעו"ש עכ"ל הרב ז"ל שהביא הרב ד"ן ז"ל: והנה הרואה יראה בדברי מהריב"ל ז"ל שעיקר הוכחתו ממאי דאמרי' בגמ' כתובות דק"ב ממתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים וכו'. נשאת לאחר ופסקה עמו וכו'. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזוננה אלא מוליך לה מזונות למקום שאמה. וקא' עלה בגמ'. זאת אומרת הבת אצל אמה. ופריך ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה עסקי' ומשום מעשה שהיה. א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה. ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ולא שנא קטנה. ופירש"י מאי למקום שאמה. דקתני מילתא פסיקתא. ש"מ כל בת אצל האם. ע"כ: ואם איתא דהבת אצל אמה שאמרו דוקא כשאינה עוקרת דירתה. אבל אם עוקרת דירתה תשב אצל האחין. א"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. והיכי מוכח מכח מילתא פסיקתא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. הא ודאי דאפי' כשעוקרת בתה אצלה. ושוב הוק"ל להרב ז"ל על זה ממה שכתב הרמב"ם שאם אין האם רוצה שיהיו בניה אצלה הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם וכו'. וא"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ודוחק לתרץ דהא דאין האם רוצה הוי מילתא דלא שכיחא דכתיב התשכח אשה עולה וגו'. ומשום הא לא הוי מילתא דלא פסיקתא. ולהכי אפי' תימא דעקירת דירה נמי הוי מילתא דלא שכיחא. מ"מ בתרתי דהיינו עקירת דירה ואינה רוצה אפי' לא שכיחי ודאי דלא הוי מילתא פסיקתא. אבל חדא ולא שכיחא שפיר הוי מילתא פסיקתא. אלו דברי הרב ז"ל בתוס' ביאור: ושוב הביא הרב ז"ל תשו' הרמב"ן שכתב שדברים אלו תלויים בראות עיני בדי"ץ. והעלה דזהו בבת גדולה ואמה אלמנה או גרושה. בזה נר' דכ"ע רשאין ב"ד בבת אלמנה. או אביה בבת הגרושה לסלק מאמה אם רואין שאין הגון הבת עם אמה כגון שהאם פרוצה וכיוצא באלו הדברים. אבל בקטנה אין לה תיקון כלל חוץ מאמה ואין להפרישה ממנה בשום צד. וכ"ש אם האם מינקת שאין כח ביד שום ב"ד לכופה לישב באותה העיר אלא ה"ה אצלה בכל מקום שתלך. עכ"ד הרב ז"ל: ובאמת שהוכחת הרב ז"ל היא חלושה ויש להשיב עליה מדבריו עצמם. שלפי מה שהעלה דבגדולה אליבא דכ"ע יכולין ב"ד או האב להפרישה אם רואין שאין הגון לה עם אמה כגון שהאם פרוצה וכיוצא. א"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ומהיכן מוכח הרב ברישא דאפי' בעוקרת בתה אצלה. ואפי' נימא דהא נמי מילתא דלא שכיחא שתהיה האם פרוצה. דרוב נשים כשירות הם. ולא חשיב משום הא מילתא דלא פסיקתא וכמו שהשיב הרב שאינה רוצה. מ"מ הרי בהך נמי כתב הרב דבתרתי אפי' דלא שכיחי לא חשיב מילתא פסיקתא. וא"כ השתא נמי הא איכא תרתי פרוצה ואינה רוצה. ועוד שהרי כתב הרב כגון פריצות וכיוצא באלו הדברים. ובכלל כיוצא באלו הדברים ודאי לא