שופריה דיעקב חלק א קטז

הבעל חזר הדבר לד"ת שהבעל יורש את אשתו עכ"ד. אלא שלא כן ראינו לרבותינו דנין. אלא שכ"ז שהבעל יורש בשלה גם היורשים יורשים בשלו. ומיהו זהו לרצון הבעל אם הוא רוצה ליירש כגון שנכסיה מרובים משלו אבל אם אינו רוצה ליירש דבר ברור הוא שגם יורשיה לא יירשו בשלו כלום. ויותר י"ל בנד"ז שגם הבעל אין לו ליירש בשלה דנר' דנד"ז אינו דומה אלא לההיא דכתב מור"ם בסי' ץ' המורד על אשתו ומדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות י"א דאם מתה אינו יורשה ע"כ וטעמו דל"ד למורדת שהזכיר למעלה מזה דמורדת שבאה הסיבה מצדה בדין הוא שיירשנה בעלה. אבל במורד שבאה הסיבה מצדו בדין הוא שלא יירשנה. וכן ל"ד לפלוגתא דרשב"ם והרא"ש שהביא הטור סי' הנז' כשהיתה עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה דס"ל לרשב"ם דאינו יורשה ולהרא"ש יורשה. ופסק מר"ן ומור"ם שם כהרא"ש. וזהו שסיים מור"ם שם אבל כ"ז שלא נתגרשה אעפ"י שנתן עיניו לגרשה יורשה ע"ש דהתם נמי מיירי כשהתחילה היא בקקטה ומתוך כך נתן עיניו לגרשה משא"ך במורד על אשתו שהוא הגורם דבהא אפי' הרא"ש מודה שאינו יורשה. וכ"כ מהריק"ש בסי' ע"ז וז"ל בעל המורד על אשתו גם אינו זן ואינו מפרנס ומתה עיין בב"י סי' ץ' דלדעת ר"י ן' מיגאש ורשב"ם אינו יורשה. והרא"ש פליג כשמתה מחמת קטטה ונתן עיניו לגרשה ואי' דהכא מודה כיון דקעבר איהו לחודיה בלאו דלא יגרע. ואיך שתהיה ס' הרא"ש אין ספק יורש במקום ודאי ויורשיה זוכין בירושתה ועיין ח"מ סי' ר"ף ע"ב. וא"כ בנד"ז ג"כ יש מקום לומר שאעפ"י שלפי טענת הבעל מתחילה היא היתה הגורמת לקטטה ולגירושין שהיתה מקללתו כיון שנתפשרו ונתקשרו לגרש והוא העביר עליה את הדרך ולא רצה לגרש בטענת גניבה שלו שבידה שכבר נתפשרו בה ומחל לה או שהי"ל לתובעה ולישבע ולפוטרה והוא לא רצה לגרש אלא לעגנה ובדין הוא שכל עוד שלא גירש חייב במזונותיה והוא היה מונע ממנה שאר כסות ועונה וגם לא גירש נר' לדמותו למורד על אשתו שאינו יורשה אם מתה. ומינה שגם יורשיה אינם יורשים בשלו. ואף שנאמר דכיון שעיקר הקטטה באה מצדה אין דינה אלא כמורדת שבעלה יורשה לכ"ע. כבר אמרנו שלטובתו אמרו ולא לרעתו. וזה ברור:.. ומעתה קם דינא שרשאי הבעל לסלק יורשי אשתו הנז' בדמי הפשרה כמו שכתבנו בתחלה ג"כ ואם כבר בידם מוטב. וא"ל ישום להם המשכונות שמשכן בידה בעודה עמו מנכסי נדוניתה שמכרה וישלים לה במעות או מטלטלין ושטרות אחרים. גם השטרות דינם כמטלטלין. ולענין הוצאות קבורת האשה ותכריכין ובנין המצבה נר' פשוט שכל שלא חלקו ואין הבעל יורש בכתובתה כלום אין עליו חיוב קבורתה ויורשי כתובתה הם חייבים בקבורתה. שהרי קבורתה תקנו תחת ירושתה. וכל שאינו יורש בדין או שאינו רוצה ליירש יורשיה הם החייבים בקבורתה. ודעדיפא מינה כתב הח"מ בסי' ע"ז סקי"ג גבי מורדת דלהרמב"ם ושאר מפרשי' אפי' בתוך יב"ח אעפ"י שיורשה אינו חייב בקבורתה מחמת שאין לה עליו כתובה ע"ש ובסקי"ב ובב"ש סקי"ו ע"ש. וכן היה מעשה בימי ב"ד שלפנינו ז"ל בבעל שהתנה עם אשתו שלא יטלו יורשיה אחר מותה כ"א סכי כתובתה ופסקו ב"ד זלה"ה שיורשי כתובתה חייבים בקבורתה וכן המנהג אצלינו לפי התקנה שתיקננו מקרוב שרשאי הבעל לסלק יורשי אשתו בכתובתה אם היו היורשים בניה שממנו וממנה או בנדון אם היו יורשיה אביה או אחיה שקבורתה ממה שיטלו יורשיה כיון שאין הבעל יורש בה כלום. ולראיה ביד הבעל הנז' ח"פ ביום ר"ח טבת מש' חפצתי לפ"ק וצוי"מ וקים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ. סימן נ"ז. פסק שכתבנו לכהר"א הכהן ע"ע עוברת על דת. על פי עדות החכמים הנ"ב שהאשה הנ"ב קללה את בעלה הנ"ב קללות נמרצות חנם והוא שותק הדין נותן שאיבדה כתובתה אלא שצריכה התראה קודם וגם שצריך עדים שהיא רגילה בכך וכמ"ש מר"ן בסי' קט"ו ס"ד ומור"ם בסי' קנ"ד ס"ג ע"ש. ובנד"ז אין עדים שהתרו בה ולא שהיא רגילה בכך אמנם המציא לפנינו הבעל כהר"ר אליהו הנ"ב שטר קשר שבו נתקשרו הוא ואשתו הנז' זה כמה וז"ן אחר התעצם הריב בין כהר"א הכהן ומזל טוב אשתו ונמנו וגמרו מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא והוא שהע"ע בקוש"ח האשה שמהיום והלאה תתנהג עם בעלה כבנות ישראל הכשרות שלא תקללנו חנם ולא ליולדיו וכו'. וקבלה אנפשה וח"ע חו"ג בכח הקוש"ח שאם תעבור איזה פרט שאיבדה כתובתה. ולא תטול זולת בלאותיה הקיימים וכו' ע"ך. והנה יש לפקפק בתנאי זה שנר' שהוא אסמכתא לפי שאין בו לשון מעכשיו ואעפ"י שהוא בש"ח שהוא מועיל לבטל האס' איפשר שבנד"ז שבאה השבועה אגב גררא עם הקנין לא מהנייא דקנין א"כ שבועה א"כ וכמ"ש הא' ז"ל אלא שי"ל דשאני הכא שכתוב בשטר שקע"ע בקוש"ח כ"א למ"ש בפ"ע שהו"ל כאלו קנין לחודיה ושבועה לחודה. מ"מ נר' דלפחות יהיה קשר זה במקום ההתראה ואף גם זאת שמתוכו מוכיח שרגילה היא האשה בכך. ואע"פ שאם לא היה כ"א התראה בעלמא מזמן השטר איפשר שלא תועיל כיון שעברו כמה שנים מש' תקנ"ו ע"ס שנת תקפ"א שאז העידו עליה עדים שעברה ואיכא למימר שבאורך כל הזמן ההוא איפשר ששכחה ההתראה. מ"מ הכא שהיה בדרך תנאי ובשטר וקנין ושבועה ודאי עדיף טפי מהתראה שכיון שח"ע בקוש"ח ונכתבו ב' שטרות א' ביד הבעל וא' ביד האשה ודאי דרמייא אנפשה למדכר ולאו כל כמינה לומר שכחתי וע"ע בח"מ סי' קט"ו סי"ו וכמ"ש שם סי"ז דאין צריך התראה בשעת מעשה. ולכן נראה שהד"א שאבדה האשה כתובתה כמו שקע"ע: ואעפ"י שלא העידו העדים בפניה כבר ידוע בסי' כ"ח סי"ח דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד והכא ליפטר מן הכתובה הם באים להעיד. ועוד שכבר כתב מור"ם שם סט"ו דבקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים מקבלין עדות שלא בפניהם ע"ש וה"נ ידוע הוא שיש לחוש לקטטות ומריבות עם העדים. ולכן יכולים להעיד שלא בפני האשה: באופן שהאשה הנז' איבדה כתובתה ואין לה אלא בלאותיה הקיימים ואם הבעל רוצה לגרש יגרש ויתן לה בלאותיה דוקא ואם רוצה לקיים נר'