שופריה דיעקב חלק א קטו

מפרש כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו' אם רצה הבעל להוציא תצא בלא כתובה. עוברת על דת וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין אותו וכו' ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה וכו'. ע"ך. הרי דמ"ש ברישא היוצאת משום ש"ר וכו' לאו בדוקא נקט דביציאתה הוא דאין לה. אלא דר"ל שדינה לצאת וכו'. ומזה תשובה ג"כ למה שדקדק ממ"ש בריש הסי' ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו' דר"ל שדינה לצאת בכל עת שירצה הבעל להוציא ונקט לשון יוצאות ולא ואלו שאין להן כתובה משום דמצוה להוציא וכמ"ש. ועוד דלא מתקרי לומר ואלו שאין להם כתובה אלא במי שאין להם מעולם. אבל באלו שנכנסות בכתובה ויוצאות שלא בכתובה אין נכון לומר אלא ואלו יוצאות. ולשון המשנה הוא. וכמו שיתפרש לדעת הרמב"ם ז"ל יתפרש לדעת מר"ן. גם הדקדוק מדברי מר"ן סי' קע"ח הוא דקדוק קלוש ודבר תימה דאם אין הקינוי והסתירה כראוי לא הפסידה כלל אף אם הוא רוצה לגרש. אבל מה שדקדק מר"ן לכתוב תיבת ואז אסיפא קאי אפי' מת קודם שגירשה דלא תימא דבזו שלא נראה בה דבר מכוער אלא שעברה על קינויו ונסתרה עם זה לסיבה שהיתה לה עמו סד"א דאין מפסדת כתובתה אלא אם נשאר הבעל קיים והוא מוכרח להוציאה מן הדין בעל כרחו דאז הוא דמפסדת מפני שגרמה לו להוציאה בעל כרחו ולישב בדד. אבל אם מת מיד קודם שהוציאה שלא גרמה לו כלום שבלא מעשיה הרי המות הפריד ביניהם איפשר לומר שתטול כתובתה מנכסיו קמ"ל דלא. ופשיטא דהדין נמי בעוברות על דת שמפסידות כתובתן כן הדין דאפילו אם מת קודם שהוציא אין להן כתובה בנכסי הבעל. ואדרבא רבותא איכא בהנך שאפילו אם נשאר קיים ואינו רוצה להוציא אין לה כתובה. ועדיף מהמפסדת ע"י קינוי וסתירה דהתם איכא טעמא מיהא שאסור לקיימה משום הכי דין הוא דאין לה כתובה. משא"ך באינך שאעפ"י שאין איסור לקיים והוא רוצה לקיים. עכ"ז אין להם כתובה. גם מה שהוק"ל מדברי הב"ש והח"מ שכתבו שאם קיימה וחזרה בתשובה צריך לחדש לה כתובה מנה. והוצרכו ליישב דבריו כנ"ב. הם דברים תמוהים מאד דהח"מ והב"ש על דברי הרמב"ם כ"כ שסובר שאם לא חזרה אעפ"י שקיימה אין לה כתובה. וא"כ מאי קושייא גם היישוב א"א לשמוע דבהדייא כתב הח"מ אסור לדור עמה בלא כתובה וצריך לכתוב וכו' גם הב"ש כתב חייב לכתוב לה ולא רשאי. ועוד שהח"מ כתב הטעם משום שהכתובה הא' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו ואיך נפרש בכוונתו דאם רצה לקיים אחולי אחיל וכתובת' קיימת. באופן שכל הדברים שהעתיקו החכמים הנז' י"ץ תמוהים מאד וחלילה ליחסם לרבנים הנז' זלה"ה ותימה מהחכמים ישצ"ו שהביאום ולא הרגישו בכל התמיהות שבהם: אמת שקרוב לדברים הללו אני אומר דאם לא ערער הבעל מיד אחר שעברה ולא בא לב"ד והביא עדיו ולא כתבו לו שאיבדה כתו' וקיימה ושתק דגם הרמב"ם ז"ל מודה דכיון דשתק ולא ערער אחולי אחיל ועדיין כתובתה קיימת. וכענין שאמרו גבי טענת מומין אך אם ערער מיד ובא לב"ד וכתבו לו שאיבדה כתובתה אפי' קיימה פשיטא דאין לה כתובה וכדברי הרמב"ם. ומהם אין לזוז: ומיהו בנד"ז אין אנו צריכים לכ"ז והדין דין אמת כדברי החכמים יש"ץ שעדיין כתובת האשה הנז' הא' קיימת. וכיון שמתה צריך הוא לחלוק עם יורשיה כפי התקנה מכל הטעמים שכתבנו למעלה: ועל דבר המתנה שהוציא הבעל הדבר פשוט וא"ץ לפנים שאין בה כדאי להפקיע יד יורשי האשה כיון שניכרים הדברים לחכמי העיר יש"ץ שלהבריח עשה. וגם לא נתכוון כלל למתנה גמורה שהרי מכר ומשכן מהם אח"ך וכמפו' בדברי הרא"ש ז"ל שהביא הטור ומר"ן ז"ל סי' צ"ט גם בתקנות גם בפסקי הא' ואין זה צריך לפנים: קם דינא שהדין ד"א שצריך הבעל הנז' לחלוק עם יורשי אשתו הראשונה הנז' כפי התקנה ולתת להם ארבעה חלקים מעשרה בכל הנכסים הנמצאים לו ולה אם הדברים אמת שחזרו ועשו שלום אחר הפשרה ונהג בה מנהג אישות. ואם לאו הבחירה בידו רצה יחלוק רצה יפרע ליורשים דמי הפשרה ויסתלקו. זהו הנלע"ד בזה. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר הכ"ד החו"פ מקנאסא יע"ה בשילהי חשון פקח"ת לפ"ק וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ. סימן נ"ו. עוד על ענין הנז'. הן היום בא לפנינו החכם כהר"א הכהן בע"ד של אהרן הנ"ב והמציא לפנינו קב"ע מכע"ך שמיום הפשרה שנתפשר כהר"א הנז' עם אשתו הא' הנ"ב בענין כתובה משם ואילך לא החזירה כלל ולא נהג עמה מנהג אישות כלל בשאר כסות ועונה ונשארה כך עד שמתה כמשו"ח ביד הבעל הנז'. ולכן מעתה קם דינא כמו שכתבנו בתחילה שכיון שנתפשרו בעד הכתובה בסך א' ת"ם ולא היה מחוסר כ"א הגט שהיה הבעל ממתין מלתתו לה עד שתודה לו בחפצים שגנבה ממנו ומתוך כך נלב"ע האשה ועכשיו הבעל רוצה לעמוד בחייובו הנז' ולתת ליורשיה סך הפשרה ויסתלקו ולא יירש הוא בשלה כלום שרשאי הוא בכך ואין עליו חיוב לחלוק שמשנפרד קשר האישות שביניהם אין כופין את הבעל בע"ך לירש בשלה דבר מועט כדי שירשו יורשיה בשלו דבר גדול. ואם אמרו מורדת בעלה יורשה זהו לטובת הבעל כפי ד"ת שהבעל יורש את אשתו ואין ליורשיה כלום לא בשלו ולא בשלה ולא שנתן לו אליה וקוץ בה כדגים הנאחזים במצודה רעה שעל פתיתי לחם שירש בשלה את כל הון ביתו יתן ליורשיה. והתקנה שתיקנו שכ"ז שיירש בשלה יירשו בשלו יורשיה זהו כשעדין קשר האישות ביניהם ועדיין לה עליו כתובה ותנאיה אבל בזו שכבר פרע לה כתובה ונתבטלה ולא נשאר עליו שום חיוב מחיובי הכתובה נתבטל גם התנאי שלפי התקנה וקרוב לומר שיעמוד הדבר על ד"ת שהבעל יורש את אשתו שהוא יורש מד"ת שאין ירושתו נפקעת אלא בגירושין גמורים. אבל ירושת היורשין שהיא מן התקנה כבר נפקעה בביטול הכתובה וכן ראיתי פסק להרב מהריט"ו ז"ל וחתום עליו מהר"ם אדהאן ומהר"ר יהודה בירדוגו ומהר"א ן' חסין. ומהר"ח ן' זכרי ז"ל באשה שנתקשרה עם בעלה להתגרש וזקפה כתובתה חוב על בעלה לזמן ואחר שיפרע יגרש. ומתה האשה עד שלא פרע שאין ליורשיה כלום אחר שנתבטלה הכתובה למנהג ולא נשאר כ"א חוב על