שופריה דיעקב חלק א קיד

חכמי עירם יחדיו למשפט לא נתברר הדין לפי טענותיהם לפניהם שתפסיד האשה כתובה כי לפי טענתה שהוא המתחיל אינו בדין שתפסיד כתובתה דדוקא במקללתו חנם הוא דמפסדת וכמ"ש בהג"ה סי' קנ"ד ואין על האשה כ"א שבועה שהוא המתחיל וכתובתה קיימת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ד דאישות והביאו הח"מ ס"ק ל' דאפי' באומרת עברתי אבל קודם התראה או שלא היתה שם התראה כלל אין עליה כ"א שבועה וכ"ש בזה שאומרת שלא עברתי כלל כי הוא המתחיל דלדעת הה"מ שם אין עליה שבועה בתחלה כ"א לאחר הפרעון כדין הטוען אמנה או רבית וכן הדין נמי לגבי יורשים שדינם כדין יורשי מלוה שטוענים לא ידענו אם הוא פרוע שנשבעים ונוטלים כשהלוה טוען פרוע. באופן דאעיקרא דדינא אין כאן בירור שאיבדה האשה כתובתה והפסק שביד בעלה הוא לפי מה שיתברר מתוך טענותיהם לפני חכמי עירם כי להם בדבר המשפט: ועוד שאפילו לפי דעת הבעל שאיבדה האשה כתובתה הרי נתפשרו אחרי עמדם בדין ע"ז וקבל ע"ע לתת לה בכתו' סך א' ת"ם ומשקבל ע"ע אפי' לא חייב עצמו בכך. וכמו שנראה מלשון שטר הפשרה שלא כתבו וח"ע לפרוע לה כו"ך וכו' אלא שנתפשרו ונתן לה וכו'. מ"מ כיון שנתרצה לכך הרי הוא כמודה שעדיין כתובתה הראשונה קיימת וביטל טענתו אלא שנמחל מקצת הכתובה. וכיון שכן אחר שלא גירש והחזירה ונתבטל חיוב הפרעון שנתחייב לתת לה הסך הנז' ולגרש אעפ"י שלא נתחייב לה כלום בשעת חזרה הרי החיוב הראשון שבכתובתה במקומו עומד ע"פ הודאתו לגבי סך הפשרה ואין צורך לחזור ולהתחייב לה עוד ונמצא שיש לה כתובה. וכל שיש לה כתובה חולקין יורשיה עמו במיתתה. ואף אם נאמר שכיון שנתן לה סך הפשרה כנר' מתוך השטר הנז' הרי נמחל שעבוד כתובתה הא' ולא נשאר עליו שום חיוב כתובה מ"מ נראה דמשהחזירה יש לה כתובה מתנאי ב"ד דכיון שנתקשרו להתגרש ופרע לה כתובה ושוב פייסה והחזירה והחזירה לו מה שקבלה. או אפילו אם קבל ע"ע לגרש בלא פרעון כתובה ואח"ך פייסה וחזרה אעפ"י שלא נתחייב לה בכתובה. מ"מ יש לה כתובה מתנאי ב"ד עיקר ותוס' הנהוג ולפחות עיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הראשונים דע"ך לא קאמר הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שלא הוציא וקיימה אין לה כתובה מתנאי ב"ד אלא במקיים סתם. אבל בכגון זה שנתקשרו להתגרש ושלחה מביתו. ושוב פייסה וחזרה להיות לו לאשה ה"ה כנושא אותה מחדש ויש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכ"ש שכבר פרע לה כתובה וכשחזרה החזירה אותה לו ולא גרע מחזרה מאליה בתשובה והיא אצלו ולא נתן דעתו כלל לכתוב לה כתובה שכתב הח"מ והב"ש דיש לה כתובה ולכתחילה צריך לכתוב לה. מכלל דאף אם לא כתב לה יש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכמו שהארכנו בזה במ"א. וכ"ש בזו שהלכה וחזרה ונטלה כתובה והחזירתה ובודאי לא חזרה כ"א עד שהתנית עליו בפי' שתהא לה כתובה עליו כראשונה או לפחות כפי הפשרה אלא שמחסרון ידיעה לא נשתדלה לחייבו ואפילו מן הסתם כיון שנפרדו והלכה היא לדרכה והוא לדרכו נתבטלה ההתראה וסר עונה. וכמ"ש בסי' קע"ח גירשה ה"ז כמוחל על קינויו ואם החזירה צריך קינוי אחר ע"ש. וה"נ אעפ"י שלא גירשה לגמרי אלא שנתקשרו להתגרש בשביל שעברה ואח"ך פייסה וחזרה אפי' אם חזרה בסתם פשיטא שנתבטלה ההתראה הראשונה ונמחל עונה ופנים חדשות באו לכאן כאלו נושאה מחדש ויש לה כתובה מתנאי ב"ד ומה גם בנד"ז שכבר קבלה כתובתה והחזירה לו מה שקבלה ממנו בעד העיקר ותוס' ונדונייא ע"ד שתהיה לה כתובה ממנו דפשיטא שיש לה כתובה מתנאי ב"ד לפחות לגבי עיקר כתובה וכל שיש לה כתובה אפילו עיקר לבד אם מתה חולקים יורשיה עם הבעל. ובר מן דין ומן דין נר' שכל שיש לאשה נכסים ויש זכות לבעל לירש בהם מחצה גם יורשי האשה יורשים בשלו מחצה שע"ד כן נישאו שבכל מקום שהוא יורש בשלה גם הם יורשים כנצ"ב או כנ"מ ועדיין קיימים ויש זכות לבעל לירש בהם כל עוד שלא גירש. ל"מ בעוד שיש לה עליו כתובה ועדיין קשר האישות ביניהם וכמ"ש הטור בסי' צ' דאם היתה קטטה ביניהם ונתן עיניו לגרשה אם מתה בעלה יורשה. והביאו מור"ם שם סעיף ה' ע"ש. אלא אפי' שאין לה עליו כתובה כגון מורדת או עוברת על דת שהלכה מבית בעלה ונטלה בלאותיה בעלה יורשה. וכמ"ש בסי' ע"ז גבי מורדת ע"ש. וכיון דהבעל יורש אותה כשמתה גם יורשיה יורשים בשלו. וכן נעשה מעשה בימינו לפני ב"ד שלפנינו זלה"ה במורדת שמתה וטען הבעל שיירש בנכסיה ופסקו ב"ד זלה"ה שצריך לכלול כל הנכסים הנמצאים לו ולה ויחלוק בהם הבעל עם יורשי האשה ומעשה רב: אלא שלפי טעם זה נראה דכל שמתה והיא בבית אביה אחר שנטלה בלאותיה ולא נשאר לה עליו כתובה או אפילו אם היא עמו ואין לה עליו כתובה נר' שיוכל לומר הבעל אי איפשי ליירש בשלה וגם יורשיה לא יירשו בשלי שהרי לא נשאו מתחלה ע"ד שיירשו זא"ז כפ"ה אלא בעוד ביניהם קשר האישות ויש לה עליו כתובה. אבל כשאין לה עליו כתובה יכול הבעל לומר שהוא לא יירש בשלה וגם הם לא יירשו בשלי ולכן בנד"ז לצד שנאמר שאין לה עליו כתובה יכול הבעל לתת להם סך הפשרה שנתן לה ויסתלקו. ברם קושטא קאי דיש לה עליו כתובה מכל הנך טעמי דאמרן ולכן צריך הוא לחלוק עם היורשים כפי התקנה: אבל מ"ש חכמי צפרו יצ"ץ שאעפ"י שאיבדה כתובתה כל שקיימה ולא גירשה חזרה כתובתה לאיתנה. הם דברים תמוהים מאד בעינינו איך מלאם לבם לחלוק על עמוד התורה הרמב"ם ז"ל דפסיק ותני שאעפ"י שלא הוציא אין לה עליו כתובה וגם רבינו הטור העתיק דבריו בסתם הלכה פסוקה וכן הרב ב"ש והח"מ. גם הה"מ כתב על דברי רבינו דבר ברור הוא וטעמו עמו ע"ך. ולא נזכר כלל שיש חולק ומגמגם בדבריו ז"ל. גם הרב"י בביתו הנאמן קבל דברי רבינו בשמחה וציין על דברי הטור מקור הדברים בהרמב"ם ז"ל ושתק. מבואר נגלה שמסכים הולך באין פוצה פה. ואם רצה לקצר בשלחנו הקצר שעשאו למזכרת בעלמא ולסמוך על דברי רבינו הטור ז"ל לא מפני כן נאמר שהוא חולק בדבר שלא חלק אדם מעולם. ומה שהעתיקו החכמים יש"ץ בשם מוהריב"ע ומוהריב"ץ זלה"ה באמת א' הרואה וא' השומע ישפוט בצדק שאין להאמין כלל שיצאו הדברים מפי קדושי עליון שכל הראיות שהזכירו מדברי מר"ן ז"ל כולם דקדוקי עניות דמ"ש מר"ן או שיוצאה משום ש"ר ר"ל שדינה לצאת בכל עת שירצה להוציא שהוא זמן גביית הכתובה. אי נמי נקט לשון יציאה משום דמצוה להוציא. ותדע שלשון הרמב"ם ז"ל הוא בפכ"ד דאשות וז"ל ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת וכו' או היוצאת משום ש"ר וכו' והדר