שופריה דיעקב חלק א קיג

דשנייא דא דאין לה כתובה מתנאי ב"ד כיון שעברה על דת. ולכן אין לחייב הבעל לכתוב לה כתובה אחרת וכ"ש אם לא כתב דאין לה מתנאי ב"ד. דכלום טעמא מאי תקון רבנן כתובה ואמרו דאסור לשהות עם אשתו וכו' שלא תהיה קלה וכו' לכן תקנו לה כתובה ותקנו לכותבה שישתעבדו לה כל נכסיו ליפרע מהם. אבל לזו שהיא עוברת על דת לא תקון רבנן כתובה דהלואי שתהיה קלה בעיניו להוציאה: והנה דברי רבינו מסופקים אם כוונתו לומר שאפילו חזרה בה מכאן ואילך הואיל והיתה פרוצה ומזגה רע אין לה כתובה לעולם. א"ד דלא אמר רבינו דאין לה כתובה אלא אם היא עומדת ברשעה והבעל סובל ואינו רוצה לגרש. אבל אם חזרה למוטב יש לה כתובה והרב ח"מ נר' לו בדעת רבינו כצד שני דדוקא בעומדת ברשעתה הוא דאמר דאין לה כתובה. אבל אם חזרה יש לה כתובה. וכופין את הבעל לכתוב לה כתובה אחרת. ונר' מדבריו דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר באשה דעלמא המוחלת כתובתה דאין מחילתה כלום. ואין מצריכין לכתוב אחרת אלא משום דלא סמכה דעתה. וכמ"ש. הכא המחילה מחילה כיון שהיא מחילה מה"ד ומדינא צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דאסור לשהות וכו'. לפי שהכתו' הא' נמחלה באמת. ומזה נר' דאף אם לא כתב לה יש לה כתובה מתנאי ב"ד דהא השתא דחזרה הרי היא כשאר כל הנשים הכשרות שמחלו כתובתן או שהתנו שאין להם כתובה. ועכ"ז יש להם כתובה מתנאי ב"ד וזו שאיבדה כתובתה וחזרה מדרכה הרעה והבעל רוצה לקיימה עדיפא מנייהו שהרי היא כאשה אחרת שנשאת לו סתם ולא כתב לה כתובה וגם לא התנה שאין לה כתובה דפשיטא שיש לה כתובה מתנאי ב"ד: והרב ב"ש הוסיף על דברי הרב ח"מ שיכתוב לה כתובה מנה ולשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס"ו סק"י דמוחלת כתובתה דצריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מנה דהא השתא בעולה היא. ואעפ"י שסיים אלא שבנוסח השטר מחילה שכתב הטור סוף סי' ס"ו מש' שיכתוב לה כתובה מאתים ובאמת שכן כתוב בטור להדייא בנוסח שטר מחילה זוזי מאתן ע"ש. מ"מ נר' שבזו שנמחלה כתובתה מן הדין ס"ל דלכ"ע אין לחדש לה אלא כתובה מנה כאלו נשאה מחדש והרי היא בעולה ולא דמי למחלה ברצונה דאין מחילתה מחילה ועכ"פ יש לה כתובה מתנאי ב"ד ולהכי עדיין חיוב הא' במקומו עומד: ויש להסתפק בענין התוס' הנהוג אם דמי לעיקר כתובה כיון שהוא ג"כ תנאי ב"ד האחרונים או לא דודאי לא דמי לתוס' הנז' בדברי הפוסקים שכל אחד מוסיף כרצונו דההוא ודאי אין לה אבל תוס' שבזמנינו שהוא דבר השוה לכל נפש ותקנת הקדמונים איפשר דדמי לעיקר כתובה ומדברי מור"ם סי' ק' סעיף ו' והב"ש שם ס"ק ל' מוכח דתוס' הנהוג דינו כעיקר כתובה וגובה אפילו בלא כתובה במקום שאין כותבין אפילו להרמב"ם ואיפשר דגם לענין אם לא כתב במקום שכותבין ה"ה דיש לה תוס' הנהוג כמו שיש לה עיקר ויש לדחות. באופן דעוברת על דת ששתק הבעל ולא הוציאה אם הבעל מודה שחזרה מדרכה הרעה יש לה כתובה אפי' לא כתב ותוס' ספק אם יש לה והמע"ה. ואם ידוע שלא חזרה אין לה כתובה כלל. ואם יש הכחשה ביניהם אם חזרה א"ל ישבע הבעל היסת שלא חזרה ויפטר כיון שאין שטר בידה שהשטר כתובה הא' נמחל שעבודה: העולה מכל זה שהאשה הנ"ב כיון שהיא עומדת ברשעתה אין לה לא כתובה ולא תוס' ולא פחת הנדונייא ואם רצה הבעל להוציא יוציא ומצוה להוציאה וכמ"ש בסי' קט"ו ולא כמ"ש החכם בפנים שדחאהו באמת הבנין. ואם אינו רוצה להוציא אלא לישא אשה אחרת עליה נראה דרשאי דכיון דאין לה כתובה אין לה ג"כ תנאי כתובה דומייא דמורדת. ועוד דאדעתא דעוברת על דת לא נשבע והו"ל כנדרי אונסין וכההיא דתשו' מהרמ"א סי' פ"ו באשה שנסמית ע"ש. ועוד נר' דהוי כאונס המונע תשמיש שאסור לבא עליה ודעתו לגרשה ומפורש בתקנות דבאונס המונע לידה או תשמיש רשאי לישא עליה. זהו הנלע"ד בכל זה וצוי"מ החו"פ מקנאסא יע"א באלול המרוצה ש' פרש"ז וקיים: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ. סימן נ"ה. תשובת שאלה מע"ת ספרו יע"א ע"ע עוברת על דת ע"י שקללה לבעלה שנתפשרה עם בעלה בכתובה ע"ד לגרש. ושוב החזירה ואח"כ מתה מהו דין הבעל עם יורשיה: בא לפנינו אהרן אחי האשה הנ"ל ובידו הפס"ד הנ"ל והנ"ב עם שטר הפשרה שבו נתפשרו הבעל ואשתו לפני בדי"ץ שבעירם כמשו"ח בידו. ואחר ההתבוננות בכתביהם ובטענותיהם המתבארים מתוך הפסקי דינים הנז' ראינו שטענת הבעל עמוקה משאו'ל. כי תכלית ותוכן טענתו היא שהוא אומר שכבר איבדה האשה כתובתה ואין לה אלא בלאותיה הקיימים שמנדונייתה הראשונה כפי הפס"ד שבידו הוא הפסק הכתוב בדף מ"ח ע"ב המתחיל ע"פ עדות החכמים וכו' בסי' נ"ז מידינו ומחכמי פאס יע"א ואעפ"י שקיימה ולא הוציאה עדיין אין לה כתובה ולכן עכשיו שמתה הוא יירש בבלאותיה המחצית כדין מורדת שאם מתה בעלה יורשה אעפ"י שאין לה עליו כתו' ולפי מנהגינו שאין הבעל יורש בנכסי אשתו כ"א המחצית גם הוא לא יירש משלה כ"א המחצית ויורשיה המחצית אבל בשלו אין יורשיה יורשים כלום מן התקנה שהרי אין עליו כתובה וכמגורשת דמייא ואין היורשים יורשים בנכסי הבעל מן התקנה כ"א במתה תחת בעלה ויש לה כתובה ממנו ולא בזו שאין לה כתובה ובפרט שנשבע לגרשה אלא שנאנס ולא גירש שהרי היא כמגורשת לענין ירושת יורשיה שלא יירשו בשלו מחמתה ואעפ"י שנתפשרו לפני חכמי עירם ונתן לה סך א' ת"ם בעד כתובתה על דעת לגרש ושוב עשו שלום והחזירה וקיימה והחזירה לו מה שנטלה ממנו עכ"ז טוען הבעל שעדיין אין לה כ"א בלאותיה הראשונים ואפי' דמי הפשרה אין לה שכיון שהחזירה נתבטלה הפשרה וכל מה שנתן לה חזר לו והאשה חזרה לכמות שהיתה בלא כתובה שהרי לא חזר ונתחייב לה כלום כשהחזירה. זהו עיקר טענת הבעל הנז': ונראה שאין בטענתו ממש. חדא אעיקרא דדינא הרי בשטר הפשרה מפורש שבעומדם לפני