שופריה דיעקב חלק א קיב

כוותיה. ומור"ם ז"ל החזיקה וקבעה בשני מקומות בלשון מוסכם הכי נקיטי'. ונר' שכן המנהג הפשוט כדברי רמב"ן ז"ל דפסק מור"ם כותיה דאפי' במקללת לבעל בפניו יוצאה שלא בכתובה. וכ"פ מהריט"ץ בתשו' סי' קס"ב כדברי הרמב"ן ז"ל ע"ש: ועל הספק הב' נר' פשוט דלא בעינן קללה בשם או בכינוי דדוקא לענין מיתה או מלקות הוא דבעי' הכי. ולהדייא כתב הרמב"ם ז"ל שם בסוף הלכות סנהדרין דין ה' אעפ"י שאינו לוקה עד שיתרו בו ועד שיקלל בשם או בכינוי אם חרף ת"ח מנדין אותו ואם חירף ע"ה עונשין הדיינין בדבר כפי מה שהשעה צריכה לכך כפי המחרף ולפי זה שנתחרף ע"ך. וא"ך ודאי דמתקרייא לפחות עוברת על דת יהודית אפי' אם מקללת בלא שם וכינוי כיון שיש בדבר עונש וכמ"ש. וכן נר' מדמנו לה בהדי עוברת על דת יהודית ולא בהדי עוברת על ד"מ ש"מ דבקללה שאין בה לאו איירי דאל"כ עוברת על ד"מ היא. וכן נר' מהגמ' דמפרש רבה שהקללה היא ניכול ארייא לסבא. ולא נקט קללה בשם למחי רחמנא לסבא מש' דלא בעי קללה בשם. וכן מפרש להדייא בפי' המשניות להרמב"ם וז"ל ומקללת יולדיו בפניו שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באיזה צד יהיה מין הקללה והחירוף עכ"ל הוסיף והחירוף לומר אפי' לא קללה בשם. וכדקאמר בגמ' ניכול ארייא וכו' שכל שלא קללה בשם נק' חירוף וכמ"ש בדבריו שהעתקנו בה' סנהדרין: ועל הספק הג' נר' פשוט דמצטרפין. וכמ"ש באה"ע סי' י"א ס"ב עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זאח"ז וכיעור דחזי האי לא חזי האי וכן בדיני ממונות קי"ל סי' ל' ס"ו דאם תובעו שני מנים וכל א' מעיד על מנה אעפ"י שלא ראו המעשה כאחד וזה מעיד על יום פ' וזה על יום אחר מצטרפין לחייבו מנה: ועל הספק הד' אמת דבדיני נפשות כתב הרמב"ם פי"ב מה"ס דצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דיבור. אבל אחר כדי דיבור צריך התראה אחרת. ולכאו' גם בזה כן דמנין לנו לומר שאפי' אם עבר זמן מה מהתראה דמהנייא ואינה יכולה לומר אשתלאי ושכחתי מההתראה. וכ"ש אם עבר זמן רב וכנד"ז שיש בין ההתראה והמעשה כחמש שנים. אלא שראיתי להרב ח"מ סקט"ז והב"ש סקי"ז שכתבו דבהא אינה צריכה התראה בשעת המעשה ולא ידענא מנא ליה. גם היה נר' דאינהו ז"ל נמי לא אמרו אלא שאינה צריכה התראה בשעת מעשה דהיינו תוך כדי דיבור כמו בדין. אבל עכ"פ בעינן שתהיה ההתראה קרובה בזמן מעשה למעשה לכל המרבה יב"ח. אבל רחוק הרבה ג"ש או יותר וכנד"ז איפשר דאינהו נמי מודו דלא מהנייא התראה דוגמא לדבר מ"ש הרב מהרלב"ח בתשו' סי' ל"ד דשטר מודעה שהיה רחוק מהמכר ש"ת בטל דמאן לימא לן דלא נתחרט. והביא ראיה משם הרשב"א ע"ש. והכא נמי איכא למימר שמא הבעל נתחרט וביטל ההתראה או שמא האשה שכחה מההתראה עד שחפשתי ומצאתי מקור הדברים רמזם הרב"י וז"ל וזמן התראה כתוב בתשו' הר"ן שבסוף תשו' הרשב"א סי' תתס"ד ותתס"ו ובמרדכי פ' המדיר ובתשו' מימוני דשייכי לס' נשים ע"כ וז"ל המרדכי העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. וכתב הר"מ דדי בהתראה פעם א'. ואם עברה פעם אחרת אח"ך על ההתראה אעפ"י שלא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דאם תמצי לומר דבעי התראה בשעת עבירה כמו גבי דיני נפשות דלא מצי למימר אשתלאי א"כ אתה מכשילו לבעל דודאי אם מתרה בה תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ואח"כ תחזור לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' שיעמיד עדים לא יוכל לה שבפני עדים תאמר לא אעשה ואח"ך תחזור לקלקולה ותאמר אשתלאי ועוד דקאמר התם מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. ופירש"י ז"ל אם תסתר לאחר נישואין שותה ע"י קינוי של אירוסין עכ"ל. וע"ע גוף התשובה באורך בתשו' מיימוני שבסוף ס' נשים ששם מפורש עוד להדייא דאפילו עברה אחר ההתראה זמן רב מהנייא התראה כמו גבי קינוי וסתירה דבכל דבר הרגיל עליה להתנות אם לא אשכח להתראתי וכיון דלא אהנייא איהי דאפסדה אנפשה ע"ש. באופן שגם בנד"ז הוי התראתו התראה אעפ"י שקדמה זמן רב למעשה. וכ"ש לפי דברי הבעל שכל משך הזמן שבין ההתראה והמעשה היתה רגילה לקללו ולחרפו. אלא שלא מצא שעת הכושר להעיד עדים ולהעלות עדותם על ספר עד אותו זמן. באופן שההתראה התראה. וכדי היא להפסיד כתובתה: ועל הספק החמישי נר' דלא מבעייא בנד"ז שכבר עמד הבעל לפני ב"ד בשעת מעשה. וכתב העדויות להפסידה כתוב'. וגם ג"ד שהגם שישתוק ולא יעמידנה בדין להוציאה ולהפסידה אין שתיקתו מפסידתו. אלא אפי' אם עמד לפני ב"ד לבד והביא העדים וגילה בדעתו שרוצה להפסידה כתובתה ואח"ך שתק ולא הוציאה וישב עמה אין לה כתובה. והן הם דברי הרמב"ם שהביא הטור והרב ח"מ והב"ש שאם לא רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה. שהכתובה היא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות. אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהיה קלה בעיניו וכו' עכ"ל. וכוונת רבינו ז"ל שהגם שכבר הפסידה כתובתה משעברה על ההתראה ואין לה לא עיקר ולא תוס' ולא אחריות הנדו' ונמחלה הכתובה שבידה ונתבטלה אין לומר דמ"מ כיון שאינו רוצה להוציאה יחול עליו חיוב כתובתה מתנאי ב"ד ולכתחילה יש להצריך הבעל לחדש לה כתובה וכמ"ש רבינו בפ' יו"ד מה' אישות דאם אבד שטר כתובה או מחלה לו אם רוצה לקיימה חוזר וכותב כתובה אחרת דאסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה ואם עבר ולא חידש לה כתובה יש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכמו שהיה דעת רבינו במוחל כתובתה או אפי' בכותבת התקבלתי כתובתי או שהתנה עמה בשעת קידושין שלא יהיה לה כתובה שבכל אלו סובר רבינו שאין מעשיהן כלום. ויש לה כתובה במושלם. כיון שהוא רוצה לקיימה. וכן היא ג"כ דעת מר"ן וכמ"ש סי' ס"ו ס"ט ע"ש. ובב"ש סי' ק"ט דלדעת הרמב"ם ומר"ן א"ץ חידוש כתובה אפי' בכותבת התקבלתי כ"ש במוחלת ע"פ. אלא משום דלא סמכה דעתה של אשה וסברה דהמחי' מהנייא ע"ש. וא"כ הכא נמי שנמחלה הכתובה בדין ועכ"ז הוא רוצה לקיימה סד"א שתהיה לה כתובה מתנאי ב"ד ואפילו לא כתב לזה בא רבינו וביאר