שופריה דיעקב חלק א קיא

בחוב אם אעשה דבר פ' שאז שכאשר יעשה הדבר ההוא נמחל החוב. א"ך בנד"ז אבדה כתו'. ועם היות שההתראה קדמה זמן רב למעשה אפ"ה קיימת. וכמבואר בח"מ סקט"ז יעו"ש. והגם שאחר הקללות נתרצה הבעל ושתק ושהה עמה מ"מ כבר אבדה כתו' ונמחל שעבודה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו. וא"ץ לכפול הדברים וכן נמ"ך בפס"ד א' מיד הרב הגדול מהרח"ט זלה"ה והאריך למעניתו בדבר והעלה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו. כ"ש בנד"ז שג"ד מקודם כנ"ב ויש מקום להאריך. ולנחיצת השואל באו דבריו בקיצור. יצוי"מ: יהונתן סירירו ס"ט רפאל אהרן מונסונייגו ס"ט יעקב סירירו ס"ט שמואל אבן זמרה ס"ט בנד"ז יש לספק ה' ספיקות. א' במהות הקללה שבמשנה ובגמרא לא נזכר אלא מקללת יולדיו בפניו ולא מקללתו לבעל. וי"ל דדוקא יולדיו משום כבוד אביו או דילמא כ"ש הוא. ב' אי בעינן קללה גמורה בשם או בכינוי כקללת דיין ושאר כל אדם מישראל כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין. או דבעינן בשם המיוחד כקללת אביו ואמו וכמ"ש ריש ה' ממרים. או דילמא דהתם דוקא לענין מיתה ומלקות הוא דבעי' הכי. אבל הכא להפסידה כתובתה אפילו בלי שם וכינוי מפסדת. ג' בעדות העדים הנ"ב שכל א' העיד על מעשה בפע"ץ אם הם מצטרפין או לאו. ד' בענין ההתראה שקדמה למעשה שעליו נתקבלה עדות העדים ד' שנים מי אמרינן דבעינן התראה סמוך למעשה. אבל קודם לא מהנייא דדילמא שכחה ההתראה והו"ל שוגג כמו בדיני נפשות. או דילמא לגבי ממונא אפי' קודם מהנייא. ה'. במה ששתק הבעל ולא עמד עמה בדין מיד מי אמרינן דכיון ששתק מחל ונתבטלה ההתראה וחזרה הכתובה למקומה או דילמא דמשעברה על ההתראה נמחלה הכתובה ואפי' שתק ולא עמד בדין. וכיון שלא חידש לה כתובה אחרת אין לה כתובה כלל: ונבא עליהם א"א. על הא' אמת שבמשנה וגמרא ובכל גדולי הפוסקים לא נזכר אלא מקללת יולדיו בפניו זולת בתשו' המיוחסות להרמב"ם ז"ל סי' ק"ב שנשאל על בעל שטען שאשתו מקללתו בפניו והשיב הרב ז"ל אבל אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה עכ"ל. והביא דבריו הרב"י סי' קט"ו וכתב על דבריו וז"ל ואיני יודע זו מנין לו. ואיפשר שהוא לומד כן בק"ו ממקללת יולדיו בפניו וק"ו פריכא הוא דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כבוד האב. ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוס' לומר כן עכ"ל. ובש"ע לא העתיק אלא לשון כל הפוסקים שמקללת יולדיו בפניו. אלא דמור"ם ז"ל הגיה דה"ה למקללת בעלה בפניו כס' הרמב"ן וכן בסי' קנ"ד בהגה ס"ג העתיק לשון הרמב"ן הנז' בעיניו ע"ש. והרב ב"ש ס"ק ט"ו השיב על דברי הרב"י דלאו ק"ו פריכא הוא דאיפשר דהרמב"ן ס"ל כהגמרא שכתבו בשם י"מ דמילתא דאבא שאול במקללת זקינו של בעלה בפני בעלה אעפ"י שאין הבעל חייב בכבודו ומינה איכא למילף במכ"ש למקללת בעלה בפניו ע"כ ואין דבריו ז"ל מספיקים שהרי הרב בד"מ הביא דברי הי"מ הנז' והצריך עיון בהם וז"ל בהגמ"י דכתובות דאם קללה זקינו של בעל בפני הבעל הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו עכ"ל וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקינו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה עכ"ל הרב בד"מ. והנה עם היות שמה שהצריך עיון הרב על הי"מ בקל יש להשיב שהרואה יראה בהגמ"י דהי"מ לאו ילפותא ילפי למקללת זקינו של בעל ממקללת אביו אלא דמפרשי דמילתיה דאבא שאול גופיה במקללת זקינו מיירי וא"כ אין כאן מקום כלל למה שהצריך עיון הרב. מ"מ הנה הרב סובר דילפותא הוא דילפי ולדידיה לא שמיע ליה רק ילפותא ולהכי לא העתיקה במפה. וא"כ לדידיה מהיכא יליף הרמב"ן ז"ל למקללתו עד שפסק כמותו. ומה גם שכתבה בסתם ולא בלשון י"א בין בסי' קט"ו בין בסי' קנ"ד. ועוד דלדברי הרב ב"ש אין דברי הרמב"ן ז"ל מתקיימים אלא למאן דס"ל הך פירושא די"מ. וא"כ כל הפוס' ומר"ן ז"ל שלא פסקו כפי' הי"מ ולא הזכירוהו כלל לית להו למילף למקללתו כלל: אך נר' דדעת מור"ם שהעתיק דברי הרמב"ן ז"ל בסתם משום דס"ל דכל הפוס' מודו בה דדמיא למקללת אבי בעלה בפני בעלה או במה מצינו או בק"ו דהך פירכא דהרב"י ס"ל דליתא דמה לנו ולחומר כבוד האב שאינו אלא על הבעל שהוא בנו דדעת הרמב"ן ז"ל היא דטעמא דמקללת אבי בעלה בפני בעלה דמפסדת כתו' היינו מפני שהוא חמיה וחייבת בכבודו דכשם שחייב אדם בכבוד חמיו מפני שחשוב כאביו כך האשה חייבת בכבוד חמיה. ואף אם נאמר שאין האשה שוה לאיש בענין זה ואינה חייבת בכבוד חמיה מצד עצמו כמו שחייב אדם בכבוד חמיו מ"מ תהא חייבת בכבודו מצד כבוד בעלה שהוא בנו והוא עצמו חייב בכבוד אביו. וכיון שכן ודאי דנילף מינה נמי למקללת בעלה עצמו שהרי היא חייבת בכבוד בעלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ספט"ו דאישות. וכן ציוו חכמים על האשה שתהא זהירה בכבוד בעלה יותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך. ומהלכת בתאות לבו. ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגם ע"כ. וכתב הרב המגיד על דבריו פ"ק דקידושין אמרו שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך ע"כ. וכיון שכן שפיר איכא למילף קללת הבעל מקללת אביו אם במה מצינו שהיא חייבת בכבוד חמיה ובכבוד בעלה. ואם בק"ו שכבוד חמיה עצמו אינו אלא מפני כבוד בעלה. וזהו שדקדק מור"ם ז"ל וכתב וה"ה ולא כתב וכ"ש לו' דאף אי ליכא ק"ו נילף במה מצינו וכמ"ש. ובזה ניחא שכתב מור"ם ז"ל לס' הרמב"ן ז"ל בלשון מוסכם ולא בלשון י"א דס"ל שכל הפוס' שכתבו מקללת יולדיו בפניו ס"ל הכי דה"ה למקללת בעלה. ועוד נר' שכיון שלמדנו רבינו שדת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ובפרק י"ו שהעתקנו כתב שדרך בנות ישראל לכבד את הבעל וליירא ממנו ויהיה בעיניה וכו'. א"כ ודאי המקללת הרי היא עוברת על מנהג בנות ישראל. ועוד שכתב הרב"י בשם תשו' הרא"ש דעיקר טעמא דעוברת על ד"מ דמפסדת כתובתה הוא משום שמכשילתו לבעל אבל אם היא אוכלת דבר איסור אינה מפסדת ועוברת על דת יהודית דמפסדה היינו משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה ע"כ וכיון שכן אין לך חציפותא וצער לבעל כמקללתו בפניו נקיטינן מהא דדעת הרמב"ן נכונה וברורה. ולכן אעפ"י שהרב"י גמגם בה אחר שנתברר לנו טעם אחר לדבריו. וגם הרב"י עצמו לא פסק להדייא דלא